עמיתינו בסינמטק תל אביב ארגנו תוכנית לכבודו של מבקר הקולנוע אורי קליין שנפטר לפני שבועות אחדים. אנו מזמינים אתכם להשתתף במחווה היפה הזו.
בצער, התכנית עולה לזכרו ולא בהשתתפותו. את הרטרוספקטיבה הזו אנחנו מתכננים זה זמן רב. עוד לפני הקורונה יצרנו קשר עם אורי במטרה להרכיב תכנית באוצרותו. הקורונה השביתה את התכניות, ואילוצים שונים עכבו את העבודה עם אורי עד לאחרונה. באמצע יולי נפגשנו סוף סוף, ואורי הסביר שהוא מעדיף שלא לאצור את 'עשרת הגדולים בכל הזמנים' שלו, אלא להתמקד בקולנוע עליו גדל, ושהזין את אהבתו הגדולה לקסם הקולנועי – הקולנוע ההוליוודי של שנות ה 50.
הוא ציין בפגישתנו במיוחד את ג'וני גיטאר של ניקולס ריי, כאחד מהסרטים שהוא מעוניין להציג, בין השאר בזכות היותו אחד המערבונים האקסצנטריים והאמיצים. בשונה מכל מערבון אחר הוא שם במרכזו אשה, בגילומה החד פעמי של ג'ואן קרופורד, וכך בוחן את מקומה של האשה בעולם הקשוח של המערב הפרוע, ואת ייצוגו של עולם זה על המסך. היה ברור לנו שיהיה בתכנית לפחות סרט אחד של היצ'קוק, ואורי בחר את האיש שידע יותר מדי, בכיכובם של דוריס דיי וג'יימס סטיוארט, דווקא כי זו אינה הבחירה המובנת מאליה מבין הסרטים שביים היצ'קוק בשנות ה50. אורי אמר שהוא אוהב את צניעותו של הסרט שלא נרשם בין היצירות המכוננות של הבמאי, וכמה ישמח לראותו שוב על מסך גדול. הסרט הנוסף שעלה באופן ספציפי בשיחתנו היה כמובן שיר אשיר בגשם, אחד מהאהובים על אורי בכל הזמנים. אורי אהב מיוזיקלס, והסביר שבמיטבו הסרט המוזיקלי מייצג את המתח הקולנועי בין אמנות ובידור, ואין כמו סרטו של סטנלי דונן, שעוסק בתעשיית הקולנוע, להעביר בצורה רפלקסיבית מושלמת גם את ההנאה מהז'אנר וגם את השאלות האמנותיות והתרבותיות שהוא מעלה. לסרט הופק ממש עכשיו עותק משוחזר ונוצץ לרגל 70 שנה ליציאתו, והוא זה שיוקרן במסגרת התכנית.
נפרדנו מאורי לשלום בתום השיחה, וקבענו שיעביר לנו את רשימת הסרטים המלאה למחווה בזמן הקרוב. אורי היה אמור לפתוח את התכנית, וככל שהיה רוצה גם להגיע להציג בעצמו לקהל הצופים את שאר בחירותיו. הצער שאינו עמנו עוד גדול מאד.
אחרי חשיבה, העמקה במאמריו, ובעיקר בעזרתה של שותפתו לחיים אירמה קליין, בחרנו את שבעת הסרטים הנוספים שאנחנו מאמינים שהיה רוצה להציג ולראות. כאלה שאהב וכאלה שמייצגים נאמנה את היצירה הקולנועית של שנות ה 50 בהוליווד, סרטים שנעו על קו מפותל שבין שמרנות לחתרנות. אלו היו שנים בהן התמודד המסך הגדול עם הצלחתה הגדולה של הטלוויזיה, עם ההשפעות של פוסט מלחמת העולם השניה, עם המלחמה הקרה המתעצמת, ועם המקארתיזם ותקנותיו, שתקפו את מיטב היוצרים בהוליווד.
וכך נקרין במסגרת תכנית המחווה גם את פלישת חוטפי הגופות של דון סיגל, מדע בדיוני שמשקף את תחושת הפרנויה של התקופה. סרט נוסף של ניקולס ריי - במקום בודד, עוד אחד מהסרטים המעניינים ביותר שהוליווד הפיקה על עצמה עם האמפרי בוגרט כתסריטאי על הקצה. נשק אותי למוות, פילם נואר מהבולטים בתקופתו שעוסק בחרדה מפני שואה גרעינית, ואת אנטומיה של רצח, מהחשובים בסרטיו של אוטו פרמינג'ר, שתוקף בחכמה את הצנזורה וקודי ההפקה של האולפנים, ואת הסנטור מקארתי והאלימות בה שלט ביצירה ההוליוודית.
ז'אנר מרכזי אחר באותו עשור היה המלודרמה, ואנחנו נקרין שתי מלודרמות נפלאות של דאגלאס סירק, שזיקק את הסוגה לכדי אמירה קולנועית מלאת רגש ואירוניה גם יחד. חשוב לציין שסרטיו של סירק התקבלו בביטול אצל המבקרים האמריקאים של התקופה ואלו היו הבמאים הצעירים ופורצי הדרך מאירופה שזיהו בהם את גדולתם. נקרין את סרטו האחרון של סירק -חיקוי לחיים, ששמו מעיד על כך שהוא עוסק לא רק בחיים ובשאלות הקיומיות, אלא גם במדיום שמחקה אותם על המסך. מלודרמה שניה היא כל שהשמיים מרשים, שמתארת את מערכת היחסים הבלתי אפשרית בין אשה מהמעמד הגבוה לפועל פשוט. אחד ממעריציו העכשוויים של סירק הוא טוד היינס, וסרטו הרחק מגן עדן יהיה הסרט האחרון במחווה. הסרט שמתרחש בשנות ה 50 אך נעשה ב 2002, נוצר בהשראת הסרט של סירק, ומהווה נקודת התבוננות נוספת עליו ועל הקולנוע הדרמתי של שנות ה 50.
אנחנו מודים מקרב לב לאירמה קליין, שתמכה ביוזמה וסייעה לנו ברגישות ובתשומת לב לבחור את הסרטים שייצגו את העולם הקולנועי המכונן של אורי.
אנחנו מודים לאורי קליין על ארבעה עשורים של כתיבה מדוייקת ומלאת השראה, שלמדה, חנכה, העשירה והעמיקה את החוויה הקולנועית שלנו. תחסר לנו מאד.
