חיקוי לחיים

שחקנית מתבגרת, אם לבת צעירה, שוכרת משרתת שחורה, אף היא אם לבת. זוהי בקצרה עלילת סרטו האחרון של דאגלס סירק. כמובן, שאצל סירק הקולנוע אינו מסתכם בעלילה או בקיטש פשטני. מדובר ברב האמן של המלודרמה (ושלהי משטר אייזנהואר היו תור הזהב של הז'אנר) - אינטלקטואל אירופאי שהקולנוע עבורו הוא בראש ובראשונה מדיום של צורה, של תכנים סגנוניים. עד סירק, וגם אחריו, לא היה במאי שידע לעשות שימוש כל כך מתוחכם בתפאורה וכוראוגרפיה של המצלמה. למרות שהמרכיבים העלילתיים נוגעים בחומר הנפץ הגזעי, אין כאן נאיביות, אלא אירוניה ודו משמעות. "ניסיתי לעשות סרט על מודעות-חברתית - לא רק של הלבנים אלא גם של השחורים. גם הלבנים וגם השחורים מחקים את החיים... ישנו ביטוי נפלא 'לראות מבעד לזכוכית האפלה'. באופן בלתי-נמנע, הכל, אפילו החיים, מתרחקים ממך. אינך יכול להגיע או לגעת במציאות. כל שאתה רואה הוא השתקפות. אם תנסה לאחוז באושר, יתקלו אצבעותיך בזכוכית. אין תקווה... ב'חיקוי לחיים' אינך מאמין להאפי-אנד ואינך צריך להאמין בו. כל מה שישאר בזכרונך הוא הלוויה... תחוש בחוסר התקווה.. בסצינה אח"כ מופיע רמז לאושר. הכל נראה בסדר אך אתה יודע שלא..." (סירק).