"נרודה" שעולה החודש בסינמטק הוא יצירת מופת עכשווית שכדאי מאד לראות. כאשר כותרת הביוגרפיה כוללת מילה אחת בלבד: שמו של מושאהּ, מתעוררת הציפיה למסמך אולטימטיבי, אבל במקרה שלפנינו התוצאה כמעט הפוכה: זוהי ביוגרפיה ספוקלטיבית, שעוסקת בפרק קצר בחייו של נרודה, אולי לא הפרק החשוב ביותר, כפי שממציא אותו במאי הסרט פבלו לריין. עם אותה העזה ניגש לריין לשרטט את דמותו של נרודה, והתוצאה אדירה. לריין ניגש אל הדימוי של נרודה כמשורר רומנטי ואידיאולוג קומוניסט והופך אותו קצת על הראש. נרודה שלו הוא אמן המכיר בכוחה של אמנותו לפעול על נמעניו, והרגע שבו הוא עובר מדיבור רגיל לדיבור של שירה הוא מרשים ומשעשע גם יחד. אלא שכוח העל הזה בא עם מחיר מסוים: צורך באהבה. וכך גם את המרדף אחריו הוא מחליט להפוך למשהו הרבה יותר גדול, פנטסטי, שחורג מעבר לתחום הפוליטי כדי למלא צורך אינטימי שהולך וגדל ככל שהוא ממשיך להסתתר ולהמלט: השאיפה להיות במרכז תשומת הלב.
אמנם בעידן הרשתות החברתיות, כל פוסט הוא מבחן של תשומת לב, אבל המימד הדרמטי שתופס הצמא לאהבה בחייהם של אנשי יצירה וחזון הוא משמעותי הרבה יותר. בכוחו לכופף את המציאות באופנים מפתיעים, בלתי נתפסים לעתים. השאיפה הזו מוכרת מסיפוריהם של אמנים, יוצרים ופוליטיקאים רבים, והיתה הנושא של כמה מהיצירות הגדולות והמעניינות בתולדות הקולנוע. היא יכולה לעמוד במרכזן של דרמות, קומדיות, ואפילו להגרר אל מחוזות האימה והגרוטסקה. ליצירות האלו אנו מבקשים להקדיש קצת תשומת לב החודש, בתקווה שזה לא יעלה להן יותר מדי לראש.
