"כל פעם שהגברת סטנוויק עושה סרט, נראה שהיא עושה צעד מוטעה – בצד הפיקטיבי של המסך" כתב בשנינות מבקר הקולנוע של הניו יורק טיימס בוזלי קראותר כאשר יצאה עוד דרמה בכיכובה בסוף שנות הארבעים. יכול להיות שאין משפט מדויק מזה כדי לתמצת את מקומה של סטנוויק בתוך הקולנוע ההוליוודי, שהיא היתה אחת הכוכבות הגדולות שלו בשנות השלושים והארבעים.
יש מידה של חפיפה בין הביוגרפיה שלה לאופן שבו התעצבה הפרסונה הקולנועית שלה. היא נולדה ב-1907, התייתמה מהוריה בגיל צעיר, עברה בין בתי אומנה ובתי יתומים, ואחרי שצפתה באחותה הגדולה מופיעה במועדוני לילה החליטה שהבמה היא המקום שאליו היא שואפת. בגיל 16 כבר התקבלה כרקדנית, אחר כך הגיעה לברודוויי ומשם להוליווד, בדיוק כאשר הראינוע הפך לקולנוע. התפקידים הראשונים שלה הציגו דמות של אישה צעירה וחסרת מעצורים שתעשה הכל כדי לבסס את מקומה בעולם. חוץ מכשרונה ויופיה, הם מאפשרים לגלות את הקולנוע שנעשה בהוליווד לפני שהתעשייה קיבלה על עצמה קוד מוסרי. אלו סרטים העוסקים בישירות מפתיעה בגיבורים מפוקפקים, בנשים כובשות ובגברים שמאבדים את ראשם, ביחסים מחוץ לנישואין ועוד נושאים שמערערים על הסדר החברתי הנכון.
בסוף שנות השלושים היא עדיין מככבת בקומדיות "נזכור את הלילה", "ליידי איב" ואחרות, בשנות הארבעים היא גיבורת הפילם נואר ("ביטוח חיים כפול", "אהבתה המשונה של מרתה אייברס", "טעות במספר") ובשנות החמישים, אחרי שמלאו לה 40 היא מופיעה במלודרמות ("כל שאני רוצה", "תמיד יש מחר"). כמעט כל התפקידים האלו מוצאים אותה כאאוטסיידרית – אישה עצמאית וחזקה שלא מצליחה להחזיק תא משפחתי, ששאיפותיה משבשות את חייה ונוכחותה היא פיתוי מאיים.
ואכן בכל הופעותיה קשה להסיר ממנה את העיניים, מבעד לבלונדינית הסתמית מסתתר תמיד משהו מסתורי ולא צפוי שהופך את נוכחותה על המסך לחריגה. זוהי חריגות שמבטאת סכנה ובאותה מידה מעוררת חמלה ומלנכוליה. בתוך הפילמוגרפיה הזו נחבא מעין דואט עם השחקן פרד מקמארי ששיחק לצידה בשלושה סרטים ("נזכור את הלילה", "ביטוח חיים כפול", "תמיד יש מחר"). שיתוף הפעולה בין השניים מצטבר לדיוקן של זוגיות שלא מגיעה לפורקן ויש בה צער והחמצה.
הקריירה של סטנוויק לא הסתיימה בהחמצה. היא אמנם עזבה את הקולנוע בראשית שנות השישים ומצאה את מקומה בטלוויזיה, אך תמיד ידעה לנווט את דרכה בתעשייה היטב. התוכנית החודש היא הזדמנות נוספת לצפות בכמה משיאי הופעותיה.
