כל שאני רוצה

נעמי מרדוק עזבה את העיירה, את בעלה ושלושת ילדיה, את המאהב שלה, ויצאה לממש את עצמה בשואוביזנס. עשור אחר כך, בעקבות מכתב מבתה שמסיימת את התיכון, היא מחליטה לשוב לערב אחד הביתה. אבל אי אפשר לחזור הביתה כך סתם, בלי לעורר את כל האהבות, הכאבים, הגעגועים והטינות. זוהי מלודרמה אדירה, כתובה בישירות כשכל הרגשות נוכחים על המסך. יש כאן כמובן את כל המטענים הצפויים: שמרנות אל מול עצמאות נשית, קריירה מול משפחה, אבל מה שהופך את "כל שאני רוצה" למהנה הוא האופן שסירק מביים את זה כמחול מתמשך בין שחקנים למצלמה. הקומפוזיציות כל הזמן מספרות סיפור: מאוזנות, אלכסוניות, כשכל תנועה של השחקנים והמצלמה משנה את משחקי הכח בתוך הפריים (אם אתם סטודנטים או סתם אוהבים קולנוע – יש כאן שיעור אדיר באיך מצלמים דרמה). כמו תמיד אצל סירק, מתחת לפני השטח, כלומר מתחת להסכמה עם הנורמות החברתיות, מסתתרת גם מידה של מלנכוליה על הסדר הקיים. בקיצור, זה סרט שראוי לתשומת הלב.