מחווה ללינה ורטמולר

לזכרה של לינה ורטמילר 1928-2021
צ'ינמה איטליה, פסטיבל הקולנוע האיטלקי בישראל, כולל מדי שנה תכנית המוקדשת לעבר העשיר של הקולנוע האיטלקי.
השנה יקרין הפסטיבל חמישה מבין סרטיה הראשונים של הבמאית האיטלקייה הנודעת, לינה ורטמילר (2021-1928) שהלכה לעולמה בעת האחרונה.
חמשת הסרטים שיוצגו בסינמטקים במהלך חודש אפריל מהווים את חלקה הראשון של רטרוספקטיבה רחבה למדי שתכלול כארבעה עשר סרטים של הבמאית ואלו יוצגו בהמשך השנה בסינמטקים.
לינה ורטמילר, שהייתה אסיסטנטית של פדריקו פליני, החלה לביים בשנות השישים של המאה העשרים והיא זכתה לתהילה עולמית בשנות השבעים. סרטה "שבע היפהפיות" משנת 1975 היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר והפך את ורטמילר לאשה הראשונה בהיסטוריה המועמדת לפרס הבימוי.
סרטיה נחשבו כפרובוקטיביים בשל העיסוק החוזר שלה במין, מיניות, גברים ונשים וכל זה בקונטקסט פוליטי. יש שראו את סרטיה כנושאי מסר פמיניסטי לוחמני שהקדים את זמנו, אחרים דווקא חשבו שהיא קיצונית מדי ואולי מזיקה כך למאבק הפמיניסטי.
הפסטיבל יציג את "הלטאות" (1963) סרטה הראשון שהוא מעין וריאציה לסרט "הבטלנים" - סרטו האוטוביוגרפי של המורה הרוחני שלה פדריקו פליני. הסרט מלווה שלושה צעירים שגדלו בפרובינציה ולעולם לא יצליחו לצאת ממנה. "עכשיו הבה נדבר על גברים" (1965) סרט אפיזודות (ז'אנר אופנתי באותן השנים) המשרטט פורטרט לא מחמיא של הגבר האיטלקי אותו מגלם תמיד נינו מנפרדי. "סיפורה של בל סטאר" (1968) מערבון ספגטי שביימה בשם בדוי (אולי מערבון ספגטי היחיד שבויים על ידי אישה. "פיתויו של מימי" (1972) תלאותיו של פועל מהדרום שלא מצליח להיחלץ מהמאפיה הסיציליאנית והולך ומסתבך בשל מערכות היחסים שהוא מקיים עם נשים מכל גוני הקשת. "אהבה ואנרכיה" (1973) שעלילתו מתרחשת ברומא תחת הכיבוש הנאצי ועוקבת אחרי גבר המבקש לרצוח את מוסוליני ומוצא מקלט בבית זונות ידידותי.