לילות כביריה

לפני “לה דולצ’ה ויטה” שיסמן כיוון חדש בקריירה שלו, חזר פליני לדמות שהופיע כבר בסרטו הראשון “השייך הלבן” — זו של זונת הרחוב כביריה. ג’ולייטה מאסינה שעיצבה דמות קולנועית בעלת נפח רגשי עצום ב”לה סטרדה” שיכללה כאן פרסונה נשית זו לדמות שהקלישאה של היסטורית הקולנוע מכתירה אותו כ”מי שיצאה מתוך סרט של צ’פלין”. ואכן — דמותה של כביריה משלבת בין תמימות מעוררת רחמים, חולשה מוסרית, התגוללות בשולי החברה ועם זאת אמונה אמיתית בגאולה. איפיונים אלו נובעים לא רק ממהלכי העלילה — התדרדרותה מדחי אל דחי של פרוצה אומללה זו בחיפושיה אחר האהבה והאושר — אלא בראש ובראשונה מנוכחותה הפיסית של מאסינה: משהו בגמלוניות של תנועתה ביחד עם פניה הזכים, המוארים, שמעניקים לאיפיונים האלה את תוקפם החזותי. גם כאן בונה פליני את הסרט כרצף של אפיזודות, לכאורה נטולות קשר ביניהן, אך בהדרגה הן מצטברות ליצירה בעלת עוצמה רגשית שאי אפשר לעמוד בפניה, לחוויה שיש בה סנטימנטליות ואכזריות, פנטזיה לצד מציאות קודרת, ובעיקר קו דקיק של תקווה המחבר ביניהן. פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 1957.