אמה היגרה מרוסיה לאיטליה כדי להנשא למשפחה אריסטוקרטית ועשירה. היא אמנם עומדת בראש המשפחה, אבל משהו מסגיר תמיד את הזרות שלה. עכשיו בעלה ובנה יורשים את עסקי הטקסטיל, וארוחה חגיגית נערכת. הכל לכאורה טוב, רק שהמציאות הזו חונקת את אמה ברכות. הדרך שלה להשתחרר היא ברומן אסור עם שף צעיר, חבר של בנה. העלילה כמעט בנאלית - היא בוודאי לא העילה לצפות בסרט, אבל "אני אהבה" - המלודרמה האפית של לוקה גאודאנינו, קוצרת שבחים מאז בכורתה בונציה 2009. הסיבה לכך היא סגנון הבימוי האופראי של גאוגאנינו, שמצליח בשורה של הברקות קולנועיות לייצר טור הנדסי של רגש, שהולך וסוחף אותנו לתוכו. מסייעת בידו, למעשה - נושאת את המבנה המורכב הזה על כתפיה - טילדה סווינטון שמצליחה להפוך את הדמות הראשית לאישה שאי אפשר שלא להזדהות עימה. "זהו סרט מדהים. עמוק, עשיר, אנושי... זהו סרט על המלחמה הארוכה שבין רגש למסורת" (רוג'ר אברט).