כאשר הוצג "קרא לי בשמך" בפסטיבל סנדאנס, נאלץ לוקה גואדנינו להמציא ביטוי מושך עבור תיק העיתונות של הפסטיבל והכתיר אותו בתור הפרק האחרון ב"טרילוגיית התשוקה". עתה עם הגעת הסרט לסינמטק זו הזדמנות טובה להקרין את שלושת הסרטים – "אני אהבה", "גלים גבוהים" ו"קרא לי בשמך" – ולעמוד על המשותף והשונה בינהם ועל הדרך שבה התפתח הקולנוע של גואדנינו.
עלילות שלושת הסרטים שונות למדי, אבל קווי הדמיון רבים: הם מתרחשים בנופי הטבע האיטלקי, בקצב מדוד, בתוך עולמה של בורגנות מבוססת, ומתארים את האופן שבו התשוקה של גיבורי הסרטים מטלטלת לגמרי את חייהם. גואדנינו משתמש בקונפליקט הערכים המוכר: התשוקה היא חלק מהטבע והספונטניות, ומולה ניצבת הנאמנות למסורת ולחברה.
כך שהדבר המענין אצל גואדנינו, יותר מאשר הקונפליקט הזה, הוא הדרך שבה הוא מעצב אותו. והוא עושה זאת בקולנוע אדיר, שבו המצלמה נעה באלגנטיות, האימאג'ים דרמטיים, בחירות הצבעים עזות, ולמוסיקה יש תפקיד משמעותי ביצירת אווירה וקצב. דמויותיו מתמסרות לתשוקה, וההתמסרות הזו מובילה אותן להתנהגות שהיא חורגת מהתקין ונעה לעבר הרועש והפאתטי (ובהקשר זה, כדאי לראות מאד את "גלים גבוהים" שלא הוקרן בכלל בישראל ולו בזכות ההופעה המעולה של רייף פיינס). גואדנינו, אם כך, משלב קולנוע שהולך עד הקצה עם גיבורים שנמצאים במצב דומה, וסרטיו נעים במידה של מתח סביב יכולתם לשאת את העוצמות האלו.
צפיה בשלושת הסרטים מעידה על האופן שבו התעדן הקולנוע של גואדנינו. בעוד "אני אהבה" ו"גלים גבוהים" הובילה הפאתטיות הזו למידה מסוימת של מופרכות, שאפשרה לעוצמות האלו להתקיים על הבד, ב"קרא לי בשמך" – בזכות תסריט מוצק, בזכות הקשר העדין שמתקיים בין גיבוריו – התשוקה והאהבה של הבד כובשים גם את ליבנו. כך או כך, גואדנינו הוא ללא ספק קול מרתק ומשמעותי בקולנוע העולמי, והמחווה הקטנה החודש היא הזדמנות נוספת להכיר בכך.