טריינספוטינג

סביב סיפורם של ארבעה חברים מאדינבורו, מכורים להירואין המתקשים להסתגל למציאות של שנות התשעים, יצר דני בויל את הקלאסיקה שלפנינו. “טריינספוטינג”, על פי רומן המפתח של אירווין וולש, הגדיר רגע היסטורי, והקולנוע לא היה אותו הדבר לאחריו. לא רק מפני שהסרט נמנע לחלוטין מדידקטיות בענין השימוש בסמים – אלא בעיקר מפני עוצמתו האודיו־ויזואלית המוחצת, שתרגמה את החוויה הנרקוטיקית להזיה קולנועית חושנית. הפסקול המדויק, הופעתם החצופה של אואן מקגרגור וחבריו שכולה התנגדות כלפי הלוזריות שכופה עליך המציאות – הפכו אותו להמנון של תקופה וממרחק שני עשורים: לקלאסיקה.