קיץ, 1965. סם היתום יוצא למחנה קיץ של הצופים על אי בניו אינגלנד. בקיץ שבעבר פגש שם את סוזי, בת גילו המתגוררת במקום עם משפחתה. שניהם נחשבים לילדים חריגים ועתה הם מחליטים לברוח – הוא מהמחנה, היא מהבית ולהקים עולם לעצמם. הבריחה, ומסע החיפושים שבה בעקבותיה, מובילים את השניים ואת הסובבים אותם לכמה וכמה התפכחויות. סרטיו של וס אנדרסון הם תמיד מתנה: שילוב של יופי אסתטי חד פעמי, מבנה תסריטאי שנון ועיצוב דמויות שאין שני לו – קומדיות עצובות-מתוקות שכיף לחזור אליהן. כאן, כמו בכל סרטיו, הוא עוסק בהתנגשות שבין אשליות הילדות לעולם המבוגרים, באובדן התום וההשגחה ההורית – שאולי לא היתה קיימת מעולם – ולצורך האנושי מאד להמציא את העולם. סרטיו של אנדרסון מרגישים תמיד כמו פרוייקציה של הדימיון על המציאות ביצירתיות סוחפת ושובת לב, פרוייקציה המשותפת לאנדרסון לגיבוריו. העיסוק הזה נוכח גם כאן, וכרגיל הוא כולל הומור, יופי, מלנכוליה וגם תקווה שבכל זאת אפשר לעצב במשהו את המציאות.