החודש חוגג אבי נשר את יום הולדתו השבעים. במסגרת החגיגות, ביקשנו מנשר לבחור חמישה סרטים שהשפיעו ונתנו לו השראה במהלך הקריירה הארוכה, המשמעותית והמוערכת שלו.
אבי נשר על הסרטים:
כשהייתי בן 15, פורסם המאמר הקולנועי הראשון שלי ברבעון תרבות אמריקאי, דל קוראים אך רב יוקרה. מעשה שהיה כך היה: מגיל 13 התחלתי לפרסם מאמרי ביקורת קולנועית בעיתון בית הספר הניו יורקי בו למדתי. כתבתי רק אודות סרטים שאהבתי, רשימות קצרות שמטרתן הייתה לחלוק את הסיבות לאהבתי עם העולם כולו.
אבל ב-1968 ראיתי והוקסמתי לראשונה מסרטו של סרג'ו לאונה ״היו זמנים במערב״ וקראתי מאמר של המבקר אנדרו סאריס (אבי תיאורית האוטר האמריקאית) שהשווה בין סרטו הרביזיוניסטי של לאונה ובין ״המחפשים״ – יצירתו הקלאסית של ג׳ון פורד. לראשונה הרגשתי צורך לצלול אל תוככי מהות היצירה – לפענח סודותיה, לזהות כוונות היוצר. כשצפיתי לראשונה ב״המחפשים״ נשימתי נעתקה. הלכה למעשה. במשך שבוע ימים ראיתי את הסרט שוב ושוב (בבית קולנוע ניו יורקי שהתמחה בקלאסיקות) וכתבתי טקסט פרשנות. אחרי יומיים אזרתי אומץ ושלחתי את הטקסט למערכת הוילאג׳ ווייס, עם שם הנמען רשום באותיות גדולות על המעטפה: אנדרו סאריס. להפתעתי הגדולה סאריס כתב לי חזרה אחרי שבוע. ביקש את רשותי לשלוח את המאמר לאותו רבעון תרבות. וכך תיאורטיקן נולד (לפחות כך חשבתי אז). מאז ועד היום, אני צופה ב״המחפשים״ שוב ושוב בכל שנה.
״המחפשים״, שנעשה בשנת 1956 ונחשב למערבון הטוב ביותר בכל הזמנים ולאחד מ-20 כסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, מספר את סיפורו של איתן אדוארדס, בוגר מלחמת האזרחים האמריקאית, שיוצא למסע חיפושים אחר אחייניתו שנחטפת על ידי לוחמי שבט הקומנצ׳י. כתיבתי דאז התמקדה בזרמים התת קרקעיים המקבילים לעלילה, כאשר המודעות ליחסים המורכבים בין הדמויות מוצאת ביטוי כמעט לגמרי חזותי. לימים, כאשר ביימתי את סרטי הראשון, הפכה גישה זאת נר לרגלי.
עם סאריס עצמו נפגשתי לראשונה, פנים מול פנים, ב-1970, כאשר למדתי באוניברסיטת קולומביה. הוא הפך למעין מנטור עבורי, דמות אב. זאת גם הפכה לאחת הסיבות שבאותה שנה, הסרט שבו צפיתי שוב ושוב (וגם כתבתי אודותיו נרחבות) היה ״הקונפורמיסט״ – סרטו של ברנרדו ברטולוצ'י, אשר באותה שנה זכה בפרס האוסקר עבור התסריט המעובד הטוב ביותר (התסריט נכתב על פי ספרו של אלברטו מורביה).
״הקונפורמיסט״ חוקר את ניסיונו האובססיבי של הגיבור ״להשתייך״ לחברה בה הוא חי, ולהתאים עצמו לאידיאולוגיות האופנתיות שבה. במהלך הסרט נשלח הגיבור על ידי המפלגה הפשיסטית שהייתה האליטה באיטליה דאז, למשימה חשאית בפריז: חיסול מורה נערץ, דמות אב של ממש, הנמצא בגלות בשל דעותיו האנטי פשיסטיות. תהליך ההתקרנפות (השכיח, מסתבר, בכל עידן ועידן) ריתק אותי כצעיר בן 18 המנסה להחליט באם לשוב ארצה ולהתגייס או להמשיך בלימודיו.
בחירתו של ברטולוצ'י הנון-קונפורמיסט ביצירה באומנות המעוגנת במרחב המונים, הבהירה לי את הכורח בלוליינות שהיא לחם חוקו של כל יוצר קולנוע שרוצה שסרטיו ישחקו תפקיד של ממש בחברה בה הוא חי.
סרטו של וורן ביטי (עבורו זכה בפרס האוסקר עבור הבימאי הטוב ביותר) ״אדומים״, עוסק במהפכנות לשמה, במרדנות לשמה, כשאלה משמשים רקע למורכבות החיים היומיומיים עצמם. הסרט מספר את סיפור אהבתם של שני עיתונאים, ג׳ון ריד (וורן ביטי עצמו) ולואיז בראיינט (דיאן קיטון שכמו ביטי הייתה מועמדת לפרס האוסקר על המשחק בסרט), המספר את סיפור צמיחת הקומוניזם האמריקאי בין השנים 1912-1920 על רקע המהפכה הקומוניסטית העולמית. מעבר לנפלאות הסרט עצמו, ריתק אותי הדיאלוג שביטי מנהל עם ״אמת קולנועית״ (שהרי סרט לעתים איננו מסמך היסטורי אלא תמיד מעצם מהותו מסמך מיתולוגי). כחיזוק ל״סיפור האמיתי״ של הסרט מביא ביטי ״עדויות״ מפי אנשים שהכירו את ריד ובראיינט, בניהם הנרי מילר, יוג׳ין אוניל וכו׳. דיכוטומיות ה״היה או לא היה״, לה מודע ביטי היטב, מייצרת חוויה קולנועית מאלפת.
סרטו של ג׳ילו פונטקורבו, ״הקרב על אלגיר״, (1966) המתאר בסגנון מעין דוקומנטרי, את האירועים האלימים בין החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה ובין הצבא הצרפתי והמתנחלים הצרפתים באלג׳יריה, נאסר להקרנה בארץ. הסרט המרתק והעוצמתי זכה למיתוג מידי כסרט אנטי קולוניאליסטי למרות שהוא מציג בלי כחל וסרק הן את הטקטיקות חסרות הרחמים של המורדים ובמקביל את פעולות התגמול (הכוללות מעשי זוועה) של הצרפתים. בשנת 1984, כמבקר הקולנוע של מוסף ״הארץ״, ניהלתי קרב חורמה בצנזורה, כדי לאפשר את הצגת הסרט בארץ. במקביל, עבדתי אז בהכנות לצילומי ״זעם ותהילה״, סרט שעסק באירועים האלימים בין מחתרת הלח״י ובין הצבא הבריטי. המאבק כנגד הצנזורה נחל הצלחה, והקרנת הבכורה של ״הקרב על אלג׳יר״ הייתה באותה השנה, איך לא, בסינמטק ירושלים.
אסיים עם הסרט החמישי שהשפיע עלי רבות – ״מדיטראנו״ (1991), סרטו של גבריאל סאלבטורס שזכה באותה שנה בפרס אוסקר לסרט הזר. עלילת הסרט מתרחשת בחזית מלחמת איטליה–יוון אבל למרות טונליות ה״טובים–רעים״ המתבקשת, והגישה המוסרנית הצפויה, בוחר סאלבטורס בטונליות טרגית–קומית ומקרב את חווית הצופים וכל אדם באשר הוא ובאשר דעותיו הינן. הסרט מספר את סיפורם של חבורת חיילים איטלקים אשר מוצאים עצמם כחיל חלוץ/כיבוש על אחד מאיי יוון, והוא מתמקד בפאן האנושי הן של החיילים והן של התושבים. במרחב הסיפורי הפרוס ביקום בו המוות הזמין, בוחר סאלבטורס לחגוג דווקא את החיים. ייתכן ובחירה זו היא שמקנה לסרט חיי נצח – לקח חשוב.
