חמישי | 26.12.24

שעה פריטים
All day
 
6pm
18:00
18:00
8pm
20:00
20:15
סגור
לתכנית החודשית

מאדם בעקבות גורלו ועד לשור הזועם - הוליווד של שנות ה-70: חלק 2

 

אצרנו תכנית בת 18 סרטים המייצגים את התקופה, שהיא אחת המכוננות והמשפיעות בתולדות הקולנוע – הוליווד של שנות ה-70, או 'הוליווד החדשה'. ליתר דיוק התקופה הקולנועית נתחמה במבט היסטורי בין 1969 עם הפריצה של 'אדם בעקבות גורלו', ועד 1980 בה הגיע אל המסכים 'השור הזועם'. סרטי התקופה היו מאתגרים, בקונספט ובצורה, חדשניים באופן בו התמודדו עם נושאים מורכבים כמו מלחמת ויאטנם, בעיות נפשיות, סמים ומיניות, והיו שונים כל כך מהסרטים שנעשו עד אז תחת 'שיטת האולפנים' האמריקאית המסורתית. מושפעים מהגל הצרפתי החדש ומהסרטים שהגיעו למסכים מאירופה של שנות ה 60, הם פנו לקהל צעיר ומודע, הדור המורד שהתפכח מהמלחמה, שחיפש יצוג על המסך הגדול לדילמות שהעסיקו אותו. האולפנים זיהו את הפוטנציאל הכלכלי והפיקו רבים מהסרטים החשובים של אותן שנים משמעותיות.
התכנית תושק ב 21 במאי, בסינמטק תל אביב ובסינמטק ירושלים, תוצג במהלך החודש ובמהלך חודש יוני.

הסרט שנחשב למחולל התקופה, זה שהתניע את הוליווד החדשה, הוא 'אדם בעקבות גורלו', Easy Rider, שהיה בכורת הבימוי של דניס הופר, ב-1969. הסרט שנחשב למסיים התקופה הוא 'השור הזועם', Raging Bull, של מרטין סקורסזה מ-1980. זה המקור לכינוי המוכר של סרטי התקופה – Easy Riders, Raging Bulls. נציין בהקשר זה את ספרו העסיסי של העיתונאי פיטר ביסקינד שמוקדש לסרטי התקופה, הספר נקרא בשם זה וקיבע את המונח. בשנות ה 80 הוליווד קבלה מפנה נוסף, והאולפנים פנו לחוויית צפיה בידורית יותר ומשווקת לקהל רחב.

הוליווד של שנות ה-70 היתה נועזת. השינוי הגדול היה במי ששלט במסר ובנראות של הסרט. במקום מנהלי האולפנים השמרנים מי שלקח את השליטה היו במאים חדשים צעירים עם חזון אמנותי, שדברו בשפה קולנועית חופשית ואינטנסיבית, עסקו לעומק בשאלות של מוסר ושייכות, היו אנטי-ממסדיים בגישתם, והיו הקול שהצעירים רצו לשמוע. זה גם הקהל שמנהלי האולפנים רצו להגיע אליו. וכך נוצרה סינרגיה שהביאה ליצירתם של סרטים משמעותיים, מובלים על ידי יוצר.

 'אדם בעקבות גורלו'. על אופנועי הארלי דיווידסון ולצלילי Born to Be Wild רוכבים פיטר פונדה ודניס הופר, שכתבו שניהם את התסריט, אל תוך מרחבי האמריקנה המתקשה לקבל את רוח החופש שהם מביאים איתם, והרבה סמים מסוגים שונים. ג'ק ניקולסון מככב בתפקיד אדיר כעורך דין מרובע שמוצא עצמו בסיטואציה לא מוכרת בחברתם של ההיפים המשוחררים. דניס הופר, בשיער ארוך וסנדלים קבל פרס ליצירת ביכורים בפסטיבל קאן. פונדה, הופר וטרי סאת'רן היו מועמדים לאוסקר לתסריט מקורי, וג'ק ניקולסון קבל מועמדות לאוסקר על תפקידו כשחקן משנה. הסרט היה הצייטגייסט. הוא הופק ב 400 אלף דולר והכניס 60 מיליון דולר. החל העידן החדש.

'בוני וקלייד' (1967). אנחנו חוזרים לסרט שנחשב כמבשר של הקולנוע האמריקאי החדש, שנעשה כשנה לאחר נפילתה של שיטת האולפנים וביטולו של קוד הצנזורה ששלט בהפקות מאז שנות ה-30. התסריט עבר אצל טריפו וגודאר, ללא הצלחה מסיבות שונות. וורן ביטי שרכש את הזכויות לתסריט של רוברט בנטון ודיוויד ניומן, והיה נחוש להפיקו, מצא בסוף שותף וחבר לדרך בארתור פן, והצילומים יצאו לדרך. פיי דאנאווי בתפקיד אייקוני וחד פעמי אמרה שהשיגה אותו בעור שיניה אחרי שסדרה של כוכבות בראשן נטלי ווד, סרבו לו. הסרט הוא הסיפור של בוני וקלייד, אהבתם וחייהם המסעירים כשודדים נמלטים בדרכים (כידוע מבוסס על דמויות אמיתיות מימי השפל הכלכלי הגדול של ארה"ב). פן ביים סצנות מלאות תנופה ואלימות, שהיתה חריגה לזמנה, הרבה דם אדום מילא את המסך, והשילוב של טונים קומיים בסצנות האלימות זעזעו צופים רבים. אבל הביקורת המצויינת שקבל הסרט ממבקרת הקולנוע האגדית פולין קייל תרמה להצלחתו ההולכת וגדלה, שהסתכמה ב-10 מועמדויות לאוסקר ושתי זכיות, לשחקנית משנה וצילום.

נעבור לסרט המסיים של התכנית – 'השור הזועם'. אחת הסיבות לקיומה של התכנית במועד זה היא יציאתו של העותק ה 4K החדש והמשוחזר של הסרט, ואנחנו מחכים לראות את הקומפוזיציות המסוגננות והמורכבות בשחור-לבן נוצץ על המסך הגדול. הסרט מספר את סיפורו האמיתי של המתאגרף ג'ייק לה מוטה בגילומו המופתי של רוברט דה נירו, שהטביע עצמו בתוך הדמות, כולל אחת מהתמורות הפיזיות המפורסמות ביותר בקולנוע – הוא העלה עשרות קילוגרמים במשקלו כדי לגלם את המתאגרף החבוט בימיו המאוחרים. סקורסזה הגיע בתום גמילה מהתמכרות חמורה לקוקאין, ואמר שביים את הסרט כאילו הוא יהיה האחרון שיעשה, דה נירו, שזכה באוסקר על תפקידו, ושאר הצוות נתנו את נשמתם להפקה בצורה דומה, וביחד עשו את יצירת המופת הזו שחותמת את הדור של שנות ה 70 ושל הקולנוע האמריקאי הבועט שהתפוצץ על המסך.

לא מעט מהבמאים שעשו את התקופה הגיעו לתחילת העשור הבא חבוטים, בתום הפקות מורכבות ומתישות, עם התמכרויות כאלו ואחרות. על ניהול האולפנים, ועל השווקים הכלכליים באמריקה בשנות ה 80 השתלט דור חדש ונמרץ ששוב שינה את פני הקולנוע, והסרטים, במשפט קצר וכוללני, הפכו גדולים יותר וקלים יותר לעיכול.

החלטנו הפעם להשאיר מחוץ לתכנית כמה מהסרטים האיקוניים ביותר והחשובים בתולדות הקולנוע כמו נהג מונית, אפוקליפסה עכשיו, הצגת הקולנוע האחרונה, צ'יינהטאון, הסנדק ואחרים, כדי לתת מקום לסרטים אחרים שלא הוקרנו זמן רב בסינמטקים. כמו כן לצערנו יש כמה וכמה סרטים שרצינו לכלול אך לא הצלחנו לאתר עותק באיכות הקרנה סבירה. נקווה שבעתיד נגיע גם לאלה.

 

השיחה

בימוי: פרנסיס פורד קופולה
| 113 דקות

חוקר פרטי מיומן, שמבסס את פרנסתו על גזילת סודות הזולת, מקליט זוג צעיר. כאשר הוא מוצא כי חייהם בסכנה הופך הגבר הבודד מעורב בחייהם. בכשרונו הקולנועי הניכר, עם הופעה נהדרת של ג'ין הקמן, מצליח קופולה להגיש אלגוריה יפה על אחריותו המוסרית של אדם למעשיו. התוצאה מהפנטת ומסעירה גם היום.

שביל הזעם

בימוי: טרנס מאליק
| 95 דקות

חור שכוח־אל בדרום דקוטה, סוף שנות ה־50’. קיט, פועל ניקיון בן 25 מתאהב בהולי, תלמידת תיכון שתקנית בת 15. התנגדותו הנמרצת של אביה הקשוח גורמת לקיט לעשות מעשה. “שביל הזעם“ הוא סרטו הראשון של טרנס מאליק. יש כאן שימוש מדהים במצלמה וביכולת שלה ללכוד את הטבע 

מ.א.ש

בימוי: רוברט אלטמן
| 118 דקות

בית חולים שדה באמצע מלחמת קוריאה. שני מנתחים מעולים פועלים בלי עודף מוטיבציה ואת הזמן החופשי מקדישים להשתובבויות. לעומתם האחות הראשית החדשה מגלה קונפורמיזם ואמונה רבה בצדקת הדרך. רוברט אלטמן, עם הסגנון הקולנועי האדיר שלו - מצלמה משוחררת, פסקול עשיר ומרובה פתילי שיחה, ורגעים פרועים ואנושיים, הביא למסך יצירת מפתח שהעמידה שלל מחוות וחיקויים.

רחובות זועמים

בימוי: מרטין סקורסזה
| 110 דקות

עלילת סרטו השלישי של סקורסזה מתרחשת ברחובות "איטליה הקטנה" של ניו-יורק ומספר על חבורת צעירים המוצאת את פרנסתה בשולי עולם הפשע, הרחק מן ההילה הגנגסטרית המוכרת. ערכי הכבוד, הידידות והגבריות מהווים כאן קליפה דקה המכסה על יאוש עמוק של הדמויות. הסרט ביסס את מעמדו של סקורסזה כאחד הבמאים האמריקאים החשובים בדורו.

אמריקן גראפיטי

בימוי: ג'ורג' לוקאס
| 110 דקות

בעיירה אמריקאית קטנה בתחילת שנות השישים, אנחנו מלווים קבוצת בוגרי תיכון בלילה האחרון לפני שהם אמורים לצאת לקולג'. לוקאס מתייחס אל גיבוריו בשילוב של אמפטיה ואירוניה, ועל רקע שנות השישים והשבעים הסוערות, הוא מגיש ממתק נוסטלגי ואוהד של האמריקנה, עם המוסיקה, הדיינרים, התסרוקות והמכוניות. גם ממרחק חמישה עשורים – זה עדיין סרט מהנה מאד.

גבר ללא חת

בימוי: וולטר היל
| 93 דקות

לואיזיאנה של השפל הגדול. צ'ייני הוא גבר לא צעיר עם עבר לא ברור שמתגלגל לזירת קרבות אגרופים. הוא ושאר הביריונים הנאבקים בידים חשופות הם מושא להימורים מצד פועלים קשיי יום. סרטו הראשון של וולטר היל נעזר בהופעה שתקנית של צ'רלס ברונסון כדי להגיש משל קודר על אמריקה.

אחר צהריים של פורענות

בימוי: סידני לומט
| 130 דקות

במזג אויר לוהט, צמד שודדים נתקע עם בני ערובה מבלי לדעת מה לעשות עימם, כאשר על הבנק צרים כוחות משטרה רבים, אספסוף צמא דם, וגם מקומם של אמצעי התקשורת אינו נפקד. היכולת של סידני לומט להעמיד סצינות קצביות ולהצמידן בכשרון רב זו לזו, האינטואיציות הבריאות של פאצ'ינו הצעיר והפאתוס שמעורב בהומור, הפכו את הסרט לאחד המשובחים שנוצרו בארה"ב של שנות ה-70.

השיבה הביתה

בימוי: האל אשבי
| 127 דקות

בשעה שבעלה יוצא למשימה בויאטנם, מתנדבת סאלי עם חיילים ותיקים, שם היא פוגשת בחייל נכה, מלא בזעם ותסכול. היחסים בין השניים הולכים ומתהדקים, וכאשר ישוב הבעל מן המלחמה, אף אחד מהשלושה כבר לא יהיה כפי שהיה. זוהי מלודרמה דחוסה על אהבה ומכשוליה שהצליחה לסחוף את הקהל והביקורת.

יום רביעי הגדול

בימוי: ג'ון מיליוס
| 120 דקות

סרט פרידה מהסיקסטיז, כשבמרכזו עשור במחיצתם של שלושה גולשים בחוף המערבי. גבריות מוצגת כאן בשורה של מודלים, כל אחד פגום בדרכו, שנאלצים – כמו אמריקה שבתוכה הם חיים – להתבגר. אבל דרך התיאור של השמש והים, האווירה המלהיבה ופיתולי הגלים, הצליח מיליוס ללכוד תופעה תרבותית וחברתית שהגדירה דור שלם.

כל הג'אז הזה

בימוי: בוב פוסי
| 122 דקות

ג'ו גידון לא חושש לטרוף את החיים – כבמאי תובעני השקוע בכמה פרוייקטים במקביל וכגבר שעסוק בכיבוש אישה אחר אישה. בוב פוסי נע בגמישות בין פרקי עלילה ותודעה שונים: זכרונות, הזיות, חיי היומיום, כשהפסקול המוסיקלי הדחוס מאפשר לו לחתוך בין אלו בחופשיות. התוצאה היא ספקטקל קולנועי וקצבי וסוחף שעומד יפה במבחן הזמן.

השור הזועם

בימוי: מרטין סקורסזה
| 129 דקות

רוברט דה נירו מפליא לעשות בגילום דמותו של ג'ק לה מוטה, אלוף העולם באיגרוף לשנת 1949. מרטין סקורסזה מנפץ את המיתוס הרומנטי של הגבר העולה מאשפתות לגדולה ומתאר אדם אכול רגשי נחיתות, הנוהג בגסות חייתית עם סביבתו. זהו סקורסזה בשיאו, סרט שכמו "רחובות זועמים", "נהג מונית" ו"לגעת במוות", מציג את ניו יורק האכזרית האלימה וחסרת הרחמים.