רטרוספקטיבה באצירת אריאל שוייצר
מהאחים לומייר עד שנטל אקרמן, מאלכסנדר פורד, פייר פאולו פאזוליני, ואוטו פרמינגר עד קלוד לנצמן, כריס מרקר וסוזן סונטג, “הפרויקט הישראלי” ריתק והעניק השראה לקולנוענים זרים רבים. האוטופיה של הפרויקט הציוני, כמו חוויית המלחמה שעיצבה את המדינה, דחפו אותם לבקר בארץ ולצלם בה את רשמיהם. לחלק מהם, המסע הזה היה אמצעי לבחון את זהותם היהודית או להרהר על מהותו של זיכרון השואה והקשר בין ישראל לגולה (לנצמן, אקרמן). לאחרים, זו היתה דרך לעמת את התפיסה המערבית ביחס לישראל עם המורכבות והניגודים הפנימיים שמאפיינים אותה, מעבר לשלל המיתוסים והקלישאות שנקשרים בה לעיתים קרובות (מרקר, פאזוליני).
למעשה, הולדת הקולנוע חופפת לזו של הציונות, והתמונות הנעות הראשונות של ירושלים, מדבר יהודה ויפו מופיעות בסרט של האחים לומייר כבר בשנת 1897 – השנה שבה נערך הקונגרס הציוני הראשון. ככלל, המבט של הקולנוענים הזרים התאפיין מאז באמפטיה רבה, אבל גם בריחוק מסוים. ריחוק זה איפשר להם לעיתים לראות דברים שהבמאים המקומיים לא תמיד ראו: ניצנים ראשונים של קפיטליזם ושל חברה מעמדית אצל מרקר, שאלת השטחים הכבושים העולה בסופו של "למה ישראל" של לנצמן, המשקעים הפוסט-טראומטים שהותירה מלחמת יום כיפור הנלכדים במצלמתה של סונטג.
את השאלות האלה, העולות אצל רבים מהם, ניסח כבר ב־1960 כריס מרקר, בסרטו "צד שלישי למטבע" (הנקרא במקור "תיאור של מאבק", על שם הנובלה הבלתי גמורה של קפקא), כשתהה אם הקונפליקט הישראלי אינו קודם כל קונפליקט בין המדינה ובין עצמה: "האם האויב הגדול ביותר של ישראל אינו ישראל עצמה?”
דרך מבחר זה של סרטים דוקומנטריים ועלילתיים, חלקם נדירים, פרי עבודתם של במאים מארצות הברית, צרפת, בלגיה, איטליה, רוסיה ופולין, תכנית זאת בוחנת את התפתחות הדימוי של ישראל בראי הקולנוע הזר מראשיתו ועד היום.
הרטרוספקטיבה תלווה בהרצאות ובדיונים בהשתתפות במאים, מבקרי קולנוע והיסטוריונים.
ד"ר אריאל שוייצר הוא מרצה, אוצר ומבקר בכתב העת הצרפתי "מחברות הקולנוע”.
תודה מיוחדת למאיר רוסו, מנהל ארכיון הסרטים בירושלים, על עזרתו הרבה בהכנת התכנית ובהצגתה בצרפת (ספטמבר 2019) ובישראל.
