ב"לולה מונטז", סרטו האחרון, היחיד בצבע, של מקס אופולס, מוביל אותנו מנהל קרקס דרך תחנות מפתח בחיי האטרקציה המרכזית בשואו שלו: לולה מונטז, הפלגש הגדולה של המאה ה־19. במובן מסוים מנהל הקרקס הזה יכול להיות מעין דיוקן עצמי של אופולס עצמו, שכל הקריירה שלו הוקדשה למבט על חייהן ומאבקיהן של נשים.
אופולס נולד בראשית המאה העשרים בעיירה סארבוקן על הגבול שבין צרפת לגרמניה תחת השם מקסימיליאן אופנהיימר, בנו של איש עסקים יהודי. כדי לא להכתים את שם המשפחה, שינה את שמו כאשר ניסה להצליח בקריירת משחק. אחר כך השתלב בעסקי הקולנוע בגרמניה וב־1933, עם עלית היטלר לשלטון ברח לצרפת. כאן המשיך לביים בהצלחה ("ללא מחר", "סראייבו") ועם הכיבוש הגרמני ברח לארה"ב. לקח לו כמה שנים להתאקלם בהוליווד, אך לבסוף הצליח למצוא שם את מקומו ("רגע של פזיזות", "מכתב מאישה אלמונית", "לכודה"), למד להשתמש בטכנאות ההוליוודית הגדולה כדי לשרת את סרטיו – ולאחר המלחמה חזר לאירופה ויצר בה את סרטיו המפורסמים והנועזים ביותר: "המעגל", "העונג", "העגילים של מדאם דה" ו"לולה מונטז".
סרטיו נטועים – תודעתית גם אם לא תמיד מעשית – באווירתה של וינה במפנה המאה העשרים –מין אזור דקדנטי של בתי אופרה, נשפים, בתי קפה, שמלות הדורות, קציני צבא מגונדרים, וגם משחקי קלפים, בתי קזינו, משכונאים, מאהבים ופלגשים. זהו עולם שמפגין מצד אחד סדר חברתי נוקשה ומוחצן אך מאפשר מתחתיו מידה של חופש וגמישות. גיבורותיו של אופולס הן נשים שמנסות לחיות חיים עצמאים בתוך עולם של כללים חברתיים אלו, הן נענות לאהבה ולתשוקה אך נאלצות תמיד לגלות עד כמה קשה, בלתי אפשרי למעשה, לפרוץ את הסדר החברתי הקיים.
אף שהיה פמינסט גדול, לפני הפמיניזם, ושכלל את המלודרמה לפני תור הזהב ההוליוודי – אופולס חשוב גם בגלל הקולנוע שלו: הוא היה בעל סגנון ייחודי משלו עם מצלמה דינמית שנעה בשוטים מורכבים ומייצרת את המרחק הנכון – האינטימי והאירוני – אבל לא ציני - מגיבוריו. "החיים הם תנועה" קובעת גיבורת "לולה מונטז" ואצל אופולס למשפט הזה יש משמעות קיומית גם עבור סרטיו.
אף שמעולם לא זכה בהצלחה גדולה מדי, אופולס נחשב היום לאחד היוצרים הגדולים בתולדות הקולנוע. הוא נערץ על חוגי "מחברות הקולנוע" מהם יצא הגל החדש, ועל שורה ארוכה של יוצרי קולנוע (באינטרנט תמצאו מה חשבו עליו גדולים כקובריק ועד פול תומאס אנדרסון) – הרבה בזכות היכולת שלו למסור רגש באמצעים קולנועיים. מבקר הקולנוע אנתוני ליין כתב יפה ב"ניו יורקר" "אופולס יצר סוג מסוים של סרטים שהוא רק שלו: טרגדיות שנראות כמו קומדיות" – ואת החוויה האופולסית המתוקה מרירה הזו אנו מזמינים אתכם לפגוש הקיץ.