אפשר לראות ב-”1945” (2017), סרטו זוכה הפרסים של פרנץ טורוק שנקרין החודש, כפרק האחרון בטרילוגיה לא רשמית שנוצרה בשנים האחרונות בקולנוע המזרח האירופאי. יחד עם פרקיה הקודמים – הסרטים “אידה” (2013) ו”הבן של שאול” (2015) – עוסקת טרילוגיה זו בגורל יהדות אירופה בשואה, ובמקומו של גורל זה באירופה שלאחר המלחמה.
במרכז שלושת הסרטים עומד דימוי פשוט, כמעט בנאלי, אך בעל משמעות מוחצת: בית קברות שאליו מובילות עלילות הסרטים. הסרטים מטלטלים בין קדושת הקבורה לבין רגשות האשם הכרוכים ברצח היהודים, הפקרתם ובזיזת רכושם. זהו דימוי הקורא לקלישאות כמו “פצע פתוח”, “חור שחור”, וכמובן “שובו של המודחק”, אבל הסרטים מצליחים לחמוק מן הקלישאות האלו כדי לתת להם ביטוי מדויק שפורט את ההגדרות למהלכים קולנועיים יוצאי דופן: דרמה אקזיסטנציאלית ב”אידה”, סיוט מהפנט ב”הבן של שאול” ומותחן חברתי ב”1945”.
מדוע פרץ לפתע הנושא ובעוצמה שכזו, על כך ייתכנו תשובות אחדות מתחומי הסוציולוגיה, ההיסטוריה והפסיכולוגיה החברתית. כך או כך, טרילוגיית הסרטים הזו מראה עד כמה ממשיכה שואת העם היהודי להטריד את אירופה.
