האגדה מספרת שכאשר בילי ויילדר וויליאם ווילר יצאו מהלווייתו של לוביטש ב-1947, הפטיר הראשון "אוי ואבוי, אין יותר לוביטש", והשני ענה "גרוע מכך – אין יותר סרטים של לוביטש". האמירה הזו, שהומור ועצב משמשים בה יחדיו, היא מחווה לרוחו האירונית של לוביטש עצמו, ויש בה להסביר במשהו את סוד קסמו של אחד המאסטרים הראשונים שקמו לקולנוע.
הוא נולד ב-1892 למשפחה יהודית בברלין. אביו ציפה ממנו שימשיך את העסק המשפחתי, ארנסט הצעיר קיווה להיות שחקן. מבית הספר נזרק בגיל 16 ולאורך תקופה מסויימת הצליח לשלב בין השאיפות המשפחתיות לרצונות הפרטיים: בבוקר במשרד של אבא, בערב שחקן קברטים. אבל עד מהרה הלך ותפס המשחק יותר ויותר מקום בחייו, הוא התגלגל לסצנת הקולנוע באילם הגרמנית, כיכב בכמה קומדיות קצרות, תמיד בתפקיד האידיוט היהודי ("מאייר" או "מוריץ") ואז אחרי שלבמאי נגמרו הרעיונות, שאלו את ארנסט הצעיר אם יש לו איזה תסריט. "חיכיתי שתשאל אותי" הוא ענה ומיד זרק תוכנית לפארסה אודות עובד שלומיאל בחנות כלבו עירונית. מכאן והלאה כיכב לוביטש, ואף ביים, בסדרה של קומדיות קלילות, בהן התגבשה הפרסונה הקולנועית שלו כממזר יהודי שמצליח לכבוש את בתו של בעל העסק ולנהל את החנות. ההומור בסרטים הללו היה גס במידה, לעגני והמשחק מוגזם - עם עוויות פנים לא תמיד מעודנות. דוגמה לאחת מהקומדיות האילמות של לוביטש תמצאו בסרט "נסיכת האויסטרים" (1919), זוהי גם אחת הפעמים הראשונות שבהן ניתן לחוש ב"מגע של לוביטש" - המגע שהפך לסמל המסחרי שלו כאשר עבר לביים בהוליווד, מושג חמקמק שבמרכזו היכולת לזקק את האירוניה באמצעות מחווה צנועה או שוט אחד.
כך או כך, ב-1922, אחרי שהמוניטין של לוביטש חצה את האוקיינוס, הוא הוזמן בידי מארי פיקפורד לביים אותה בהוליווד. הוא נסע, ביים סרט בשם "רוזיטה", שלא היה הסרט שלשמו הוזמן ולא זכה להערכת הכוכבת. אבל הביקורות חיבבו ולוביטש נשאר וביים באמריקה עוד כמה קומדיות אילמות שזכו להצלחה מסחררת. כאשר סאונד נכנס לקולנוע ב-1927, התגלה לוביטש כאחד היחידים שיודעים כיצד להשתמש באלמנט החדש בצורה שאינה פוגמת בסרטיו. ההצלחה שלו הלכה ותפחה ועימה הלך והתגבש אותו מגע מפורסם. לוביטש, שעלילותיו כמעט תמיד התנהלו אי שם באירופה הדימיונית, העמיד במרכז סרטיו גיבורים הנופלים קורבן לאחת משתי חולשות המין האנושי: המרדף אחר מין או כסף. אצל לוביטש היה למרדף הזה כמובן צדדים מכוערים, אך הוא ניחן במידה מסויימת של חמלה וסובלנות שמתוכה צמח ההומור האנושי של סרטיו – גם הרשעים לא היו רעים באמת, גם בכניעה לתשוקה לא היה תמיד משהו רע. כך נולדה "נינוצ'קה" (1939), הקומיסרית הקשוחה שמתמסרת למנעמי העולם הקפיטליסטי וכך נכנעו צמד גיבורי "החנות מעבר לפינה" (1940) זה לזו.
סרטיו שנונים, חכמים, מצחיקים וחלקם הגדול זכו בצדק למעמד של קלאסיקה. העידון והתחכום במשחק בסרטיו ובתסריטים אותם כתב או עיבד לא רק שרדו את מבחן הזמן, אלא הביאו את ז'אנר הקומדיה הרומנטית לכדי שלמות. לוביטש, מסרטיו המוקדמים, השתעשע במשחקי הכוחות שבין המינים ובין המעמדות והביא למסך סרטים משובבים, כובשי לב, שהם הנאה צרופה עבור כל חובב קולנוע. היכולת לספר סיפור בצורה מהנה ואלגנטית, באה לידי ביטוי בזכות תסריטים ממזריים, דמויות כתובת ומבוצעות היטב ושימוש שנון באמצעים הקולנועיים. מחווה זו היא אפשרות לערוך היכרות מחודשת לא רק עם סרטים המוכרים יותר, אלא גם עם כמה מהיצירות ההוליוודיות המוקדמות של לוביטש, שאולי פחות מוכרות לקהל הרחב, אך גם הן נושאות את חותמו הייחודי ומידת האפקטיביות שלהן לא פגה עם השנים.
