בניגוד לבמאים ושחקנים, לא תמיד קל לשים את האצבע על המכנה המשותף ביצירתם של מפיקים, אבל המקרה של אסנת טרבלסי – שלעבודתה נקדיש החודש תוכנית צנועה – הוא פעולה קולנועית בת שני עשורים שמביאה למסך קולות אחרים ומאתגרים.
טרבלסי גדלה באשדוד, ולמדה בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב כחלק ממחזור 1986 האגדי, ממנו יצאו הכוחות המשמעותיים של הקולנוע הישראלי הנוכחי: חגי לוי, ארי פולמן, איתן פוקס, רני בלייר, מנשה נוי וטרבלסי עצמה. במהלך הלימודים היתה למפיקה הראשית של המחזור. כשיסיימו ללמוד יתחילו שידוריו של ערוץ 2 ורובם ימצאו בו ובטלויזיה המסחרית הזדמנויות לפתח את הכשרון והקריירה שלהם. טרבלסי השתלבה בשוק הזה מכיוון אחר, ובעשור הראשון אחרי לימודיה עבדה בפיצ'רים ואחר כך השתלבה בשוק הפרסומות ומשם לדוקו.
כאשר טרבלסי מתחילה בקריירת ההפקה התיעודית שלה בראשית שנות האלפיים היא פונה לכיוונים פוליטיים מובהקים. ב"הילדים של ארנה", חזרה יחד עם ג'וליאנו מר חמיס אל ילדי מחנה הפליטים בג'נין שהשתתפו בכיתת התאטרון שהקים יחד עם אמו של לפני שנות אוסלו. התוצאה, בשיא האינתיפאדה השניה, היתה מבט מעורר מחשבה על המציאות המשותפת בימים של הרס ודם.
מכאן והלאה, תתמקד טרבלסי בעיקר בהפקת סרטים שבוחנים במבט מחודש הרבה מהמובן מאליו הישראלי – הסכסוך הישראלי פלסטיני ("עזה שדרות", "שדות אדומים", "ג'אפה"), פערים חברתיים ומעמדיים ("אשכנז", "המדריך לג'נטריפקציה"), מהגרים ופליטים ("כופר נפש", "חיים רגילים") ומעמדן של נשים ("גולה סנגם", "המלכה חנטרישה", "מסורבות" ו"אין סנטימנטים").
לצד העשיה הקולנועית הטהורה, היתה טרבלסי מעורבת במיזמים תרבותיים בעלי מאפיינים מאתגרים דומים, "מפגשים מזווית כהה", "מועדון הכיבוש" והיתה משתתפת פעילה בפורומים שונים לקידום יצירת הקולנוע בישראל.
הפעולה הקולנועית והתרבותית של טרבלסי היא של יוצרת מחוייבת שמשתמשת באמנות כדי להציע לקהל סיפורים ונקודות מבט מתריסים שאינם תמיד פשוטים ונוחים לעיכול, ומבקשת להעלות לדיון גם נושאים ומחלוקות שאינם זוכים לתשומת לב. לאחר למעלה משני עשורים של עשיה, הגישה העיקשת והבלתי מתפשרת הזו, מגדירה את טרבלסי כאחד הכוחות המשפיעים בקולנוע הישראלי הנוכחי. התוכנית החודש היא הזדמנות להווכח בכך.
