יצאנית פריזאית צעירה תוהה על משמעות חייה ומתוודה אל מול המצלמה בסירטו הברכטיאני ביותר של גודאר, המשלב כאן קטע מתוך "ז'אן ד'ארק" של קארל ת. דרייר. בחלקו האחרון של הסרט משוחח הפילוסוף בריס פארן עם הגיבורה ועם הקהל על הבעיות הקשורות למגבלות הלשון האנושית כאמצעי תקשורת ועל תורת קאנט וחשיבותה בהיסטוריה של הפילוסופיה. "לא ידעתי מראש מה בדיוק אעשה בסרט... הוא בויים במכה אחת, כמו שכותבים מאמר בעיתון... מה שמפתיע אותי כיום הוא העובדה שעל המסך זה נראה כמו הסרט המתוכנן שביימתי..." (גודאר). "היום אני בא לזמר שיר-הלל לז'אן-לוק גודאר שעושה סרטים בדיוק כמוני, רק מה, הוא עושה כפליים... הסרטים הטובים ביותר פותחים דלתות. הם מסייעים להשקפה שלנו שהקולנוע מתחיל, ומתחיל שוב איתם. 'לחיות את חייה' שייך לסוג הסרטים הזה". (פראנסואה טריפו, 1962).
