ב-1961 יצא הבמאי ז'אן רוש לחקור עם מצלמתו את הפריזאים בסרטו "כרוניקה של קיץ". ב-1970 הוא מביא לפריז, כנגד כל המוסכמות, את חבריו האפריקאים כדי לחקור, עם ומול המצלמה, את בני עירו. במבט אתנוגרפי אירוני, חד ונוקב, הוא אינו בא לבקש "סליחות" ברוחה של לאה גולדברג, אבל כן מבקש "להראות לו בחושך את כל הדברים." רוש הופך את הנחקר המסורתי (הפרא האפריקאי האציל) לחוקר מהתל, ערמומי חסר עכבות ורחמים מול נחקריו, המתגלים (לא בלי חמלה) במלוא אנושיותם השבירה. התוצאה: פריז, צרפת, הצרפתים, הקולנוע (כמדיום וכשפה) והאדם-כאדם, נגלים מחדש ואחרת, באחד הסרטים המצחיקים והחכמים בתולדות הקולנוע.