כש"אמה" הוקרן בפסטיבל ונציה 2019, הגדיר אותו הבמאי פבלו לארין כ"הרהור על גוף האדם, מחול ואמהות". הגדרה די מדוייקת, אולי המילה "הרהור" אפילו קצת גדולה על הסרט הזה, אבל זה לא ממש משנה. מה שיש כאן לרגעים הוא קולנוע עוצר נשימה. העלילה עוסקת בזוג אמנים: הוא כוריאוגרף, היא רקדנית ובניסיון הכושל שלהם לאמץ ילד. אבל לארין לא ממש מתעסק עם זה – הוא יותר עסוק עם צורות, איך מצלמים ריקוד, איך מצלמים אהבה, איך מצלמים עיר – איך מצלמים את כל אלו ביחד. רגעי השיא של הסרט בכלל לא עוברים דרך השכל ופוגעים ישר בחושים: קרנבל של אור וצלילים שמעביר חשמל בחושים וסומר את העור. גאאל גרסיה ברנל שוב נותן ללארין את האדיוט המושלם שהוא יודע לחלץ מעצמו. לצדו מככבת מריאנה די ג'ירולאמו שגרפה שבחים על ההופעה המדודה שלה כאן. ספק אם יש לה יותר מהבעת פנים אחת – אבל מה שהיא עושה איתה!