חוזה עם השטן

כמה ימים אחרי עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933, כאשר דגל צלב הקרס מונף על הקונסוליה הגרמנית בירושלים, נכנס לבניין סם כהן, עסקן יהודי, ומציע לקונסול הגרמני רעיון: מנגנון שיאפשר ליהודי גרמניה לעזוב עם חלק מרכושם לפלשתינה. לחזונו היהודים ישמחו לעזוב אם יאפשרו להם לא לצאת חסרי כל; יהודי א"י ישמחו לקבלם עם האפשרויות הכלכליות שיביאו; הבריטים ישמחו להנות מרכושם והגרמנים ימנעו חרם עולמי כלכלי ויעיפו את היהודים למה שאז נתפס כ"קצה העולם". וכמובן שעסקה כזאת יכולה גם להזרים לכיסו של סם הרבה כסף. אבל כדי לגרום להכל לעבוד, צריך לחתום על חוזה עם השטן.

לכהן יריבים רבים אבל האויבת הגדולה ביותר של ההסכם הנרקם מגיעה מבית: אניטה, אשתו.  מבחינתה עם אויבים לא מנהלים משא ומתן, ובנאצים צריך להילחם. במשך שבעה חודשים מנסה סם לקדם את ההסכם כשמסביבו העולם גועש עד שבאוגוסט 1933 קורה הלא יאומן: ראשי ההסתדרות הציונית חותמים על הסכם עם גרמניה הנאצית. כ-60 אלף יהודים, עם רכוש רב ומוטיבציה הגיעו לארץ ישראל בזכות הסכמי ההעברה ובנו את הכלכלה הישראלית: ספק אם מדינת ישראל היתה יכולה לעמוד על הרגליים ללא העליה מגרמניה, הכסף והיידע הרב שהגיעו איתה. אבל היום שילוב של בושה, חשש מ"סיבה נוספת" לאנטישמיות ואנטי ישראליות וחוסר רצון לעסוק בשאלה (הרלוונטית בימים אלה מתמיד) האם מותר לעשות "חוזה עם השטן" כדי להציל בני אדם - הביאו לחוסר רצון לעסוק בנושא. וכך, גם כעבור 90 שנים, ההסכם עדיין שנוי במחלוקת, ועצם האזכור שיהודים חתמו על עסקה עם נאצים הוא סיפור מושתק שמעטים יודעים אותו.