הנרקוד

אחד הלהיטים הגדולים של 97' ביפן הולך כך: סיוהי הוא רואה חשבון שיש לו מה שיש לכולם: אשה ובת, עבודה קבועה, משכנתא. יום אחד, בדרכו מן העבודה הביתה הוא מבחין דרך חלון הרכבת באישה הרוכנת החוצה מחלון בית מגורים סמוך. משהו בה, יותר נכון, בהבעת פניה, כל כך מזכיר לו את היאוש והשעמום שלו עצמו שהוא ממש חייב לראות אותה שוב. כל יום, כשהוא עובר שם, הוא מחפש אותה בחלון, לשווא. יום אחד, כשהסקרנות אוכלת אותו, הוא יורד מן הרכבת ונכנס לבנין שבה הופיעה לראשונה. להפתעתו הוא מגיע לסטודיו לריקודים, ומגלה כי מושא חיפושיו משמשת כמדריכה בו. נבוך ונרגש, הוא ממהר להרשם לקורס לריקודים סלוניים. העדרויותיו התכופות מן הבית מעלות את חשדה של אישתו הממהרת לשכור בלש שיתחקה אחריו, וזה אכן מגלה כי בעלה מנהל רומן, רומן עם הרומבה הממבו והצ'ה צ'ה צ'ה... מאז ומתמיד שימש הריקוד ביטוי אולטימטיבי לחופש: עד כמה שלם אדם עם עצמו ומוכן לחשוף את גופו גם בתנועותיו הפחות מוכרות. לא לחינם פרצו עשרות שחקני מיוזקלס בריקודים כדי לבטא את אושרם )המקום שבו הרגש גובר על התודעה(. דברים אלו נכונים פי כמה בחברה מסורתית וקפוצה כמו החברה היפנית, שבה גילויי חיבה פומביים בין בני זוג נחשבים לבושה. מן הסתם בשל כך הפכה הקומדיה הזו, המשלבת יפנים חדי מבע וריקודים לאטינים עגולי תנועות, ללהיט היסטרי ביפן, שגרר אחריו פריחה מחודשת של אולמות הריקודים והצעדים התימניים.