במהלך עשרים וכמה השנים האחרונות הפך דוד אופק לאחד הקולות המעניינים והבולטים בקולנוע הישראלי, עם יצירות מופת תיעודיות כ"הרוג ה־17" ו"האגדה על ניקולאי וחוק השבות", לצד סדרות טלויזיה פורצות דרך כמו "בת ים ניו יורק" ו"30 שקל לשעה".
אופק פרץ לתודעה עוד קודם לסיום לימודיו בבית הספר סם שפיגל עם סרט התעודה המצוין "חלומות חיים" (פרס וולג'ין לסרט קצר 1993) ועם סרט הגמר "בית" (פרס וולג'ין לסרט קצר 1994). שני סרטים אלו מסמנים את הכיוונים שבהם יעסקו סרטיו הבאים: טשטוש בין העלילתי לתיעודי, ומשיכה אל דמויות ורגעים הנמצאים באיזורי דמדומים.
יש לכאורה משהו קל ופשוט בסרטיו של אופק – גם בעלילתיים וגם בתיעודיים – עם מצלמה בדרך כלל בגובה העיניים, עריכה לינארית ואיזו סימפטיה מיידית שנוצרת בזכות הרגישות והחיבה שמפגין אופק כלפי מושאיו. אך תחת התמימות הזו, מסתתרות יצירות לא פשוטות כלל.
למעשה אפשר לראות את סרטיו של אופק כסרטי רוחות רפאים: מן החתול המת ב"חלומות חיים", דרך הבית שלנו בעיראק ב"בית", בני המשפחה הרחוקים הצצים על מסכי הטלויזיה ב"בת ים ניו יורק", ההרוג המקבל את זהותו ב"הרוג ה־17", היהודי השב מגלותו ב"ניקולאי" (וגיבור הסרט המשחק את עצמו), עובדות הקבלן השקופות ב"30 ש"ח לשעה", ועד לאחות המחפשת את אחיה המת ב"הקרב האחרון של קטי" או החולים הדועכים אל מותם בהוספיס הביתי "בביקור בית".
אופק, כך נדמה, משתמש בתיעוד הריאליסטי – "האמיתי" ו"המציאותי" כדי לחדור אל הוויה סמויה בעלת מימד פנטסטי, פרוע, הוויה משעשעת ומטרידה גם יחד, אנושית מאד ולעתים גם אכזרית מאד. תחושת האירוניה שחוזרת ועולה במהלך הצפיה בסרטיו של אופק נובעת מהפער הקבוע הזה שנוצר בסרטיו, מהמיפוי החדש שהוא עורך למציאות הישראלית ומאיר, בדרכו הייחודית, את נקודות החיכוך בין "המציאות" ל"דימיון" או בין מה שנדמה לנו שהוא המציאות לבין המציאות כפי שהיא.
זוהי גדולתו העיקרית של אופק: יכולתו לקלף לנגד עינינו את שכבות המציאות הישראלית – מציאות שאנחנו יודעים שהיא מורכבת וכואבת ולפעמים גם רעה – מבלי לעורר את התנגדותנו. אם תרצו, הוא הורג אותנו ברכות. המעלה הזו הופכת אותו בוודאי לאחד הקולנוענים החשובים בישראל של שני העשורים האחרונים, והתוכנית החודש היא הזדמנות (נוספת) להנות מהסרטים היפים שלו.
כרטיסים: 20 ₪ / מנויים: כניסה חופשית
