לא מזמן התראיינה פיבי וולר-ברידג' לניו יורק טיימס. השאלה הראשונה היתה איך זה שהיא דילגה מ"פליבג" - מחזה הפרינג' שהזניק את הקריירה שלה – אל כתיבת התסריט של "ג'יימס בונד" והשתתפות בתפקיד לא קטן ב"אינדיאנה ג'ונס". וולר-ברידג' אומרת משהו יפה: גם "פליבג" וגם "ג'יימס בונד" ו"אינדיאנה ג'ונס" הן דמויות שובבות ומסוכנות, "זה לא שרציתי לעשות סרטים גדולים. רציתי לשחק בארגז החול עם השובבים האלו".
ההגדרה היפה הזו מאפשרת לנו לדלג מהקרנת "פליבג" שיוצג בסינמטק בחודש יולי (כפי שעלה על בימות הנשיונל תאטר) אל המחווה שנערוך לשון קונרי במהלך אוגוסט. קונרי, שהלך לעולמו לפני כשלוש שנים, היה הבונד הראשון ומתוקף כך הגדיר את קווי המתאר של הדמות: הוא סוכן חשאי, כלומר "של הטובים" אבל יש לו "רישיון להרוג" כלומר, הוא לא עובד לפי הספר. קונרי בנוכחותו הפיזית הגיש את הדמות הזו בצורה מושלמת: גברית, בטוחה, שקטה אבל עם אלמנט ברור של אלימות והפתעה. זה התבטא ביחסו לכולם: אויבים ונשים גם יחד.
מתוך ששת סרטי בונד בכיכובו של קונרי נקרין את "גולדפינגר" (1964) – הטוב והשנון שבהם.
קונרי ניסה לא מעט לחמוק מהאיפיוניים הבונדים ולהוכיח כי הוא מסוגל להגיש דמויות מעניינות יותר, ובחלקים רבים מהקריירה שלו הוא הצליח בכך. בהספד היפה שכתב על קונרי, התעכב אורי קליין ז"ל על הבחירה של היצ'קוק ללהק את קונרי – באמצע הזינוק לפסגה עם תפקיד בונד - לתפקיד הראשי ב"מארני" (1964). היצ'קוק, כותב קליין, זיהה את המאפיינים העמוקים של הכוכב הצעיר: פרוורסיה וכוחנות.
המאפיינים האלו יופיעו לכל אורך הקריירה של קונרי, וברגעים היפים שלה יפעלו יחדיו ויצטברו לדמויות מסקרנות – שהולכות בין הטוב לרע, בין האפל למואר. כך למשל היה ב"התקיפה" (1973) – אחד מארבעת שיתופי הפעולה עם סידני לומט. זוהי דרמה משטרתית דחוסה שהופכת את הדימוי התוקפני והמקצועני של בונד על ראשו.
ב"בשם הורד" (1986) מגיש קונרי – מאפיר ומשלים עם קרחתו - הופעה סמכותית שמתרחשת בתוך עולם הנצרות של המאה ה-14. אך למעשה זהו סיפור בלשי שנעזר שוב במאפיינים של קונרי כמקצוען חסר סנטימנטים. ב"הבלתי משוחדים" (1987) –התחברו כל קווי הפרסונה שלו – הכריזמה, הניסיון, הכוחנות לדמות חד פעמית שהעניקה לו את האוסקר. ב"המרדף אחר אוקטובר האדום" (1990) – המשיך קונרי להלך בין הטוב לרע, ולהגיש גיבור כריזמטי ורב תושיה בסרט פעולה שהוא אקורד הסיום למלחמה הקרה. "הפריצה לאלקטרז" (1996) הוא כבר כמעט פארודיה – עם הופעות כבירות של ניקולס קייג' וקונרי בתור סוכן חשאי שהוא גם אסיר נמלט וגם הסיכוי האחרון להציל את העולם מקטסטרופה. זהו אקשיונר מלוטש, קצבי וסוחף, ואפשר גם לראות בו סיכום מוצלח לקריירה של קונרי.