עמוס גוטמן נולד ברומניה בשנת 1954, עלה לישראל בילדותו, למד קולנוע ב"בית צבי", שם ביים כמה סרטים קצרים ובשנת 1983 ביים את סרטו הארוך הראשון "נגוע". אחריו באו בזריזות "בר 51" (1985), "חימו מלך ירושלים" (1987) ו"חסד מופלא" (1992). גוטמן נפטר מאיידס בראשית 1993. אף שהוא חתום על ארבעה פיצ'רים בלבד שנוצרו בתוך פחות מעשור, הצליח גוטמן לבסס בפרק זמן קצר זה את מעמדו יוצא הדופן.
הקולנוע של גוטמן נחשב למשמעותי משתי סיבות עיקריות. האחת היא העיסוק הישיר והכן בחוויה ההומוסקסואלית, ובאופן רחב יותר בדימוי של גבריות ישראלית. גוטמן הגיע לקולנוע עם שקיעת מיתוס הצבר, שקיעה שתוארה אצל אורי זוהר, אברהם הפנר או בסרטי הבורקס. אלא שהמבט של גוטמן לא מופנה אחורה בנוסטלגיה או קדימה בחרדה אלא הצידה, אל השוליים – במקום בו נמצאים ההומואים, החשפנים, החיילים הפצועים או הגוססים מאיידס. לכאורה גוטמן מציע חריגות, אך למעשה הוא מבשר על סוג של נורמליות – של חיי שוליים המתקיימים במקביל לדרמה הישראלית הגדולה. האופן שבו תיאר את השוליים האלו, חשף את מעלתו הנוספת של גוטמן – הכוח הקולנועי שלו. גוטמן היה במאי טבעי, והיכולת שלו לספר סיפור במצלמה – להעמיד פריים, שוט, סצינה שהם יפים לעין איננה דבר של מה בכך. האסתטיקה שלו שונה מעבודות קודמיו בכך שאינה נענית לאור השמש העזה, אלא פונה לכיוונים דרמטיים וצבעוניים יותר. גם ממרחק של עשורים מצליחים סרטיו להציע חוויה מסקרנת, שחורגת מהדימויים הצרובים והרזים שניפק הקולנוע הישראלי עד אז.
התוכנית הקטנה שנציע החודש היא הזדמנות נוספת לצפות בכשרונו של אחד הבמאים המעניינים שקמו לקולנוע הישראלי. אל תחמיצו.
