כאשר מת עבאס קיארוסטמי ב-2016 כתב הקולנוען האירני אחסן ח'ושבאח'ת הספד יפה לאתר ה-BFI. הוא עמד על ההשפעה של הספרות הפרסית הקלאסית על יצירתו והדגיש את התבנית הנרטיבית והאלגורית של "אסיפת הציפורים", הפואמה הגדולה שכתב המשורר הסופי בן המאה ה-12 פאריד אודין עטאר. הפואמה מתארת את מסען של הציפורים למצוא להן מנהיג שיגאל את העולם מאסונו. סופו של המסע מוביל אותן להארה אודות העוצמה הנמצאת בהן עצמן. הדרך הזו, כותב ח'ושבאח'ת היא דרך האבנים הצהובות של קיארוסטמי החוזרת באופן פיזי ומטאפיזי בקולנוע שלו.
קיארוסטמי נולד ב-1940 בטהרן ולמד אמנות. הניסיונות הקולנועיים הראשונים שלו היו בשנות השבעים תחת "קאנון" - המוסד לפיתוח ילדים ונוער, עבורו יצר שורה של סרטים שנשאו אולי מסר חינוכי אבל באופן שבו עיצב אותם קיארוסטמי, אפשרו לו לשכלל את השפה הקולנועית שלו. כאן הוא למד בהדרגה להיפטר מכל המאפיינים של סרטים (פדגוגיים ולא פדגוגיים). הוא ויתר על התיאטרליות, עבר לעבוד עם שחקנים לא מקצועיים ואת התסריטים שהובילו את גיבוריו מהתחלה לסיום שרטט כמסע חניכה שמבליע הומור ושובבות אך בסופו של דבר מציע מסר כמעט פילוסופי.
המעבר מסרטים המכוונים לילדים לסרטים הפונים לקהל בוגר נעשתה בסוף שנות השמונים כאשר חזר אל גיבורי סרטו "איפה ביתו של חברי" שצולם בצפון איראן. רעידת אדמה שפקדה את האיזור חמש שנים מאוחר יותר, שלחה את קיארוסטמי שוב אל האיזור, לחפש את גיבורי הסרט. "החיים נמשכים" – תוצאת המסע הזה - מציע את מה שהיה ויהיה לסימן ההכר שלו: העירוב בין התיעודי לעלילתי, בין קו העלילה שהסרט מבטיח לבין מה שמתפתח בשוליו והופך להיות למעשה הסיפור המרכזי. כאן גם מתחיל להתבלט אחד מהמאפיינים הצורניים של קיארוסטמי: הנסיעה כפעולה וכדימוי לדרך של גיבוריו ולאובדנה.
כאן ובסרטיו הבאים חודר לסרטיו העיסוק במוות וההתמודדות איתו. זהו קונפליקט שצומח מתוך ההשתאות מכח החיות של ניצולי רעידת האדמה ("מבין עצי הזית"), חיפוש המשמעות בחיים ("טעם הדובדבן") והתבוננות רפקליסיבית בתפקידו של האמן מול החיים והמוות ("הרוח תישא אותנו"). בכולם מייצר קיארוסטמי עימות בין גיבוריו הלא-שחקנים, המקומיים, התמימים והנדיבים, שלמולם ניצב גיבור עירוני, מודע, משכיל שנשכר מנדיבותם. זהו העימות שבין החיים לבין המוות, שבין להיות בעולם לבין התבוננות חסרת אונים בו.
סרטים אלו הופכים את קיארוסטמי בפרק זמן לא ארוך לבמאי בעל שם עולמי. הוא זוכה בדקל הזהב ב-1997 ("טעם הדובדבן") ובאריה הכסף ב-1999 ("הרוח תישא אותנו"). סרטו הבא, "10" מפנה מן המסך את גיבוריו הגברים לטובת עיסוק בנשים, שיאפיין את העשור האחרון בקולנוע שלו. זהו עשור שבו קיארוסטמי לוקח את העיסוק האומנותי שלו עד הקצה – על הגבול בין תיעודי לפיקטיבי, בין המופנם לפומבי - עם סרטים כמעט ניסיוניים כמו "5", מחווה למאסטר היפני אוזו או "שירין", מחווה סגפנית לפואמה פרסית מהמאה ה-12.
הזיקוק הצורני וההתכנסות הסגנונית מתחלפים בפרץ יצירתי אחרון עם סרטיו הבינלאומיים "עותק נאמן למקור" ו"כמו מישהו מאוהב". כאן, בהפקות בינלאומיות, מפגין קיארוסטמי את כוחו האסתטי עם מלאכת צילום מלוטשת, שונה לגמרי מן הדרכים המאובקות והנופים הכבושים של סרטיו המוקדמים. הוא מביא לשיא את הטשטוש והמסתורין כמהות של סרטיו. מסתורין משמש לא פעם כמפלטם של היומרניים אך נדמה שאצל קיארוסטמי הניסיון לפענח שוב ושוב את העולם ואת הזולת הם חלק מן המסע – אותו מסע מ"אסיפת הציפורים" שמטרתו למצוא לבסוף את עצמך.
התוכנית החודש תציג את החלק העיקרי ביצירתו של קיארוסטמי, החל מ"מבעד לעצי הזית" והלאה. סרטיו המוקדמים אינם ניתנים עדיין להקרנה בישראל בשל היחסים בין המדינות. זהו גוף עבודה מרשים, יוצא דופן ומרתק, שחלקו הגדול מוצג עתה לראשונה על מסך הקולנוע בארץ. זו הזדמנות להתוודע לאחד מגדולי הבמאים של העשורים האחרונים. אל תחמיצו.
