הסרט התיעודי "הקשב לי מרלון", המגיש דיוקן אינטימי מאד של מרלון ברנדו, הוא הזדמנות נהדרת לערוך מחווה לאחד מגדולי השחקנים שקמו לקולנוע.
ברנדו נולד בשנת 1924, ונעוריו עברו בנדודים בעקבות משבר הנישואין של הוריו. הוא נשר מאקדמיה צבאית, החמיץ את ההזדמנות להתגייס למלחמת העולם השניה, התגלגל לניו יורק והחל לפקוד את אולפן השחקנים – בית הספר למשחק שהוקם על ברכי שיטת המשחק האינטימית של סטניסלבסקי. כאן, בהדרכתה של סטלה אדלר, גילה ברנדו את המשחק. בראשית שנות החמישים הוא הגיע לקולנוע, ופרץ לתודעה עם הופעתו בעיבוד למסך של "חשמלית ושמה תשוקה" בה כיכב בברודווי. סגנון המשחק החדש שלו – ישיר, אינטנסיבי ונטול מחיצות, היה חדשני לגמרי. בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה, כאשר ארה"ב התמודדה עם השינויים החברתיים שיצרה המלחמה, ברנדו הביאה למסך גבריות מסוג אחר לגמרי: פיזית, יצרית ורגישה – רחוקה מאד מהדימוי שיצר דור הכוכבים הקודם (נניח: המפרי בוגרט, ג'יימס סטיוארט או קארי גרנט). הופעותיו הבאות בקולנוע, ב"הפרא" וב"חופי הכרך" (עליו זכה באוסקר) כבר הפכו אותו לכוכב ובמידה מסוימת לפניו של דור שלם שאינו מסתגל אל הסדר החברתי.
דומה כי קשיי הסתגלות פגעו גם בברנדו עם הפיכתו לכוכב. בעשור וחצי הבאים, נדמה היה שהוא מתקשה לממש את כשרונו באותה עוצמה. רק בראשית שנות השבעים הוא ישוב למרכז הבמה עם "הסנדק", עם הופעה חשופה ב"הטנגו האחרון בפריז", שבה נדמה כי הלך עד הסוף עד לטשטוש הגבולות בין השחקן לדמות, ועם הופעה מיתית, חריגה ומהפנטת ב"אפוקליפסה עכשיו". מאז ועד למותו בשנת 2004, המשיך להופיע מדי פעם בקולנוע, מתפקידים בעלי משמעות תרבותית כאביו של סופרמן ועד לתפקידים מחוייכים למדי, אך תמיד נדמה היה שברנדו משייט בקולנוע - בהנאה לעתים אך ללא תפקידים בעלי משמעות. תוכנית המחווה החודש, היא הזדמנות לגלות שוב את ברנדו, את האופן שבו הגדיר מחדש את מלאכת המשחק, בכריזמה שספק אם היתה דומה לה.
