כאשר נפטר ויליאם ויילר ב-1981, מהתקף לב, אחרי קריירה קולנועית מדהימה, מיחזר חברו צ'רלסטון הסטון את ההספד שנשא ויילר עצמו על לוביטש, ארבעה עשורים קודם לכן: "אין יותר ויילר, וגרוע מכך, אין יותר סרטים של ויילר". המחווה החודש מנסה להציע מעט מהכשרון והייחודיות הקולנועית של ויליאם ויילר, שהיה בין הבמאים שעיצבו את המיינסטרים ההוליוודי בתור הזהב שלו.
ויילר נולד ב-1902 למשפחה יהודית בחבל אלזס, אז בשליטה גרמנית. הוא היה תלמיד בעייתי שהחליף בתי ספר ואת שעות הפנאי בילה עם אמו באופרה, בתיאטרון ובקולנוע. אחרי מלה"ע הראשונה נשלח ע"י משפחתו לשנת התמחות בפריס, לקראת כניסתו לעסקי הסידקית המשפחתיים אבל הוא שנא כל רגע. בצר לה, פנתה אימו לקרוב משפחה רחוק שהיגר לאמריקה והקים שם את אולפני יוניברסל. הוא הציע לויילר עבודה.
כך התחילה הקריירה שלו בהוליווד, תחילה בשרשרת תפקידים עלובים אבל בתעשיה הצעירה אפשר היה להגיע רחוק עם הרבה רצון. וכך, באמצע שנות העשרים התחיל ויילר לביים סרטי ז'אנר קצרים - מוצרים זולים שהפיקו האולפנים באותם השנים. הוא התגלה כמוצלח בעבודתו ועד סוף העשור נחשב לבעל מקצוע מעולה ולבמאי הבכיר של יוניברסל.
שנות השלושים היו עשור קולנועי מהמם, שבו השכלול של הוספת הפסקול לתמונה העניק לאמנות הצעירה מימד חדש ומלהיב. ויילר השתלב היטב בכל זאת. הוא ביים כמה עיבודים קולנועים ליצירות ספרותיות – "דודסוורת" (ע"פ הרומן מאת סינקליר לואיס), "ג'זבל" (ע"פ מחזה מאת אואן דיוויס) ו"אנקת גבהים" (ע"פ אמילי ברונטה). התוצאה שהביא ויילר למסך היתה קולנועית ולא ספרותית – אלו סרטים שנשענים על המבנה הדרמטי של המקור, אך מספרים את הסיפור בעזרת מצלמה, פסקול ומשחק.
הוא נודע כבמאי קפדן וזכה לכינוי "ויילר 40 טייקים" (ויש הגורסים "90 טייקים"), בשל התעקשותו לחלץ משחקניו הופעה מדוייקת. לורנס אוליביה שהופיע ב"אנקת גבהים" סיפר כי התלונן בפניו שהוא צילם את אותו השוט "בעמידה, בישיבה, מהר, לאט, בחיוך, בגיחוך, בגירוד של האוזן, עם הגב למצלמה. לעזאזל, איך אתה רוצה שאני אעשה את זה עכשיו?" ויילר השיב בפשטות "יותר טוב". בטי דיוויס, ששיחקה בשלושה מסרטיו, החשיבה אותו לבמאי שלימד אותה כיצד לשחק לקולנוע, ובזכותו זכתה באוסקר עבור "ג'זבל".
במלחמת העולם השניה ויילר התנדב לחיל האוויר, אך עוד קודם לכן יספיק לביים בבריטניה את "גברת מיניבר". זוהי דרמת מלחמה מעולה שזכתה באוסקר אך נשכחה עם השנים. כדאי לראות כיצד ויילר מצליח בעדינות להפוך את סיפורה של משפחה אחת לכדי דיוקן אנושי של מדינה שלמה הנאבקת על חירותה. דיוקן דומה של החברה האמריקאית לאחר המלחמה יביים ויילר עם שובו מהחזית. "שנות חיינו היפות ביותר" הוא יצירת מופת שנחשבת לרגע מפנה בקולנוע ההוליוודי, שפתחה את הדרך להתמודדות עם השבר והכאב שהביאה המלחמה.
בשני העשורים הבאים ימשיך ויילר לביים בז'אנרים שונים: הקומדיה הרומנטית "חופשה ברומא" שגילתה את אודרי הפבורן, האפוס ההיסטורי "בן חור" שכבש את פרסי האוסקר, המיוזקל "מצחיקונת" שהיה תפקידה הקולנועי הראשון של ברברה סטרייסנד וכן סרטי פשע ומערבונים. הקולנוע שלו היה מיינסטרימי במודע, וכאשר פרץ באירופה קולנוע אחר ואוונגרדי, הגיב ויילר בראיון כך: "כל דבר שהבמאי עושה אמור לסייע לסיפור ולהופעות (השחקנים). אחרת, זה חסר טעם. תסתכלו למשל על "אשתקד במריאנבד". ברצינות, מה זה? זה פשוט תסכית רדיו מצולם. אף אחד לא משחק. אנשים עומדים מסביב בשעה שהסופר מדבר על עבודות העץ. אין שום דבר מחוכם בבלבול הזה".
על אף שקשה לחשוב על פער גדול יותר בין הקולנוע החם והרגשי של ויילר לכתיבה השכלתנית של רוב-גריה והבימוי הצונן של אלן רנה, יש בכל זאת דימיון מסוים: גם רנה וגם ויילר נותנים כבוד גדול למצלמה. ויילר אכן התפרסם כבמאי של שחקנים, אולם חלק מהנוכחות שלהם נבע בזכות המצלמה הנהדרת. השימוש שלו במסגור, בתנועה, בקצב ובגוונים – הוא מלאכת מחשבת, שמוסיפה ערוץ נוסף של משמעות ורגש לסרטיו.
בעבור מבקרים אחדים, ויילר נחשב כבמאי מקצוען אך נטול ייחוד. זוהי אבחנה המחמיצה את מעלותיו. הוא היה יוצר עם יד הדופק שהגיב היטב במהלך ארבעה עשורים למציאות האמריקאית, ותיאר את התמורות החברתיות שעברו עליה באמצעים דרמטיים חדים. המגע האלגנטי, הדיוק הרגשי והצורני הצטברו לרשימה ארוכה של קלאסיקות והתוכנית החודש מציעה תשעה סרטים מתוך המבחר האדיר הזה.