"לחיות את חייה" של ז'אן־לוק גודאר היה הסרט שגרם לי להתאהב בעולם הקולנוע הסינמטקי. הייתי בת 16. ישבתי באולם החשוך, עצמתי את עיניי יחד עם ננה (שאותה גילמה אנה קארינה), שזהרה ביופייה בשחור־לבן על גבי המסך הגדול, והבנתי ש"אני בוחרת", ו"שאני אחראית״.
בתום הקרנת הסרט ניגשתי לבקש עבודה כסדרנית, וכך ביליתי כשלוש שנים באולמות קולנוע עם סרטי הסינמטק. מאז לא הפסקתי להתרגש מן המפגש בין הסרטים על המסך הגדול ובין קהל אוהבי הקולנוע.
שמונה וחצי השנים האחרונות (שימו לב למספר הקולנועי!) שבהן מילאתי את תפקיד מנכ״לית סינמטק ירושלים סיפקו לי אין-ספור רגעים מרגשים - כאלה שיש בהם תחושה של חד־פעמיות.
הייתה לי זכות גדולה לעבוד במרכז הקולנוע הגדול והמוביל בישראל יחד עם צוות מסור ומקצועי לעֵילא ולעֵילא ועם שותפים נפלאים לדרך. סינמטק ירושלים - שפעילותו כוללת למעלה מאלף אירועי קולנוע בשנה, תוכניות חינוך, את ארכיון הסרטים הישראלי ואת פסטיבל הקולנוע ירושלים - הוא מוסד לתפארת. העומק והיופי האנושי של האנשים שעימם עבדתי משתלב בנופיו הנדיר של המקום.
בהמשך לבחירה בסרטו של גודאר, שהשפיע על מסלול חיי, בחרתי לתוכנית הזאת סרטים אהובים עליי במיוחד, שהמשותף להם הוא היותם מזוהים עם ז'אנרים קלסיים, אך שייכים למעשה לשלבים מאוחרים יותר בהתפתחות הז'אנר. תומס שץ תיאר זאת כשלב העידון והליטוש של הז'אנר, שבו קיימת כבר מודעוּת למבנים התמטיים והצורניים שלו: פרטים צורניים וסגנוניים משכללים את הצורה המוּכרת, הקונוונציה משתכללת ועוברת פרודיזציה וערעור, הז'אנר הופך לדו־משמעי בערכיו ולמורכב מבחינה סגנונית.
"מילדרד פירס", בכיכובה של ג'ואן קרופורד ובבימויו של מייקל קורטיז (שביים גם את "קזבלנקה"), הוא סרט פילם נואר, שכוחו טמון בשילוב הייחודי שבין הנואר ובין מרכיבים של ז'אנר המלודרמה הנשית. בדומה לכך, גם "ג'וני גיטאר", בבמויו של ניקולס ריי ובכיכובה של קרופורד, משלב באופן מתוחכם מרכיבים של מלודרמה נשית במסגרת ז'אנר המערבון.
"היו זמנים במערב" בבימויו של סרג'יו לאונה הוא בעיניי אחת מן הפסגות של המערבון בשלבי ההתפתחות המאוחרים שלו, ובדומה לו, "הרחק מגן עדן" בבימויו של טוד היינס הוא מלודרמה מפוכחת, ועם זאת, מוקפדת ומלאת הערצה למורשת של הז'אנר.
ולסיום, "מרי פופינס" סרט מיוזיקל המייצג את השלב שבו נוצר קולנוע המיינסטרים לילדים ואימץ צורות קולנועיות שהתיישנו במערכת הקולנוע למבוגרים ובראשם המיוזיקל. סצנת הסיום של הסרט מתארת פרידה, שהיא בעת ובעונה אחת עצובה ומרוממת רוח.
אני בטוחה שסינמטק ירושלים ימשיך להשתכלל ולהתפתח, להכיל ולשקף מורכבויות תרבותיות וחברתיות, ומעל הכול - שימשיך להיות הבית של אוהבי הקולנוע בארץ ובעולם.