הקולנוע היפני מצליח לגרוף בשנים האחרונות פרסים בולטים בפסטיבלי הקולנוע הבינלאומים ומביא לבמה העולמית כמה במאים בולטים שזוכים להכרה והצלחה בבתי הקולנוע. בין אלו ניתן למנות את קיושי קוראסאווה ("טוקיו סונטה", "קריפי") שאת סרטו החדש "אשת מרגל", שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל ונציה, נקרין בפסטיבל השנה, ריוטה נאקאנו ("אהבתה מרתיחה את מי האמבט")– שכמה מסרטיו הקודמים הוצגו בפסטיבל והופצו בישראל בהצלחה והשנה נציג את סרטו "משפחת אסאדה" וגם ריוסוקה המגוצ'י, שהצליח השנה לפרוץ בחוזקה לבמה הבינלאומית עם שני פרסים מרכזיים: בפסטיבל ברלין – דב הכסף לסרט "גלגל המזלות", ובפסטיבל קאן – פרס התסריט לסרטו "הנהגת של מר יוסוקה" - שאת שניהם נציג בפניכם השנה בפסטיבל אקי-נו. הקולנוע היפני נשען על מסורת קולנועית ותיקה, שהחלה כבר ב- 1897. הדור החדש מורכב משורה של במאים צעירים, הנשענים על המסורת העשירה הזו וממשיכים ליצור קולנוע שהוא בו בזמן מינורי ועדין אך סוחף וחד-אבחנה, ולהביא את הייחוד של התרבות הקולנועית והחברתית היפנית. במאים אלו, הפועלים בשלל ז'אנרים עוסקים בסיפורים מקומיים שיש להם כמובן מימד אוניברסלי. כך, עוסק הפסטיבל השנה בהתמודדות משפחתית וקהילתית עם אסון לאומי ("משפחת אסאדה"), עם מקומה של מלה"ע השניה בתרבות היפנית ("אונודה" ו"אשת מרגל"), במשבר אישי על רקע גילויים משפחתיים ("איזון"), המתח שבין הלאומני לאינטרנציונלי ("מישימה"), במפגש שבין התרבות היפנית למהגרים חדשים ("לאורך הים"). פרק מכובד יוקדש השנה לבמאי ריוסוקה המגוצ'י, שסרטיו היו, כאמור, לסרטים הבולטים של 2021.
מחווה לריוסוקה המגוצ'י
שנת 2021 הכתירה את ריוסוקה המגוצ'י לאחד המאסטרים של ימינו, עם פרסים בולטים בפסטיבלים של ברלין וקאן. ההישג הזה מגיע אחרי עשור של פעילות קולנועית עיקשת שבמהלכה זיקק את הסגנון הקולנועי שלו לכדי שלמות. המגוצ'י בן ה-43, למד קולנוע בטוקיו. בתחילת העשור הקודם יצר כמה סרטים תיעודים בעקבות אסון פוקושימה, שזכו בפרסים ובמקביל יצר סרטי עלילה, שזכו לתשומת לב מוגבלת. הפריצה הבינלאומית הגיעה ב-2015 עם "האפי האוור"- דרמה בת חמש שעות העוקבת אחר ארבע חברות שקטפה את פרס המשחק בפסטיבל לוקארנו. מכאן יגיע המגוצ'י לפסטיבלים הגדולים עם "אסאקו 1+2" והשנה "גלגל המזלות" ו"הנהגת של מר יוסוקה".
שמות רבים נזרקים לאוויר כמקורות ההשראה של המגוצ'י – הקולנוע הסבלני של יאסוז'ירו אוזו, הדרמות המרוכזות של אינגמר ברגמן או המבט האנושי של פרנסואה טריפו. הכל נכון, אבל המגוצ'י מצליח ליצור קולנוע עכשווי מאד באמצעים פשוטים למדי: מפגשים בין דמויות שמשוחחות על חיי היומיום והרגש: חברות, משפחה במשבר, התפוררות חיי האהבה. המגוצ'י משתמש ביסודות התיעודיים של עבודתו, בהכרות עם עולם התאטרון כדי לנוע על התפרים שבין המומצא לאמיתי. הכח הגדול בסרטיו הוא מידה של כנות וישירות מפתיעים בעוצמתם: בלי אירוניה, בלי ציניות, גיבוריו מציעים את רגשותיהם – גם המרים ביותר – בלב פתוח לרווחה. הנדיבות הרגשית הזו מעניקה לסרטים מידה של אינטימיות מיידית שסוחפת אותנו פנימה להרפתקאה, להתבוננות על המסך שיש בה מידה של רפלקטיביות והתבוננות עצמית. העוצמות האלו נוצרות גם בזכות מבע קולנועי עדין וצנוע, אך לא תמים: בחירת אתרי הצילום, תנועות המצלמה, העריכה – כל אלו מצליחים למקד את תשומת הלב, להדגיש רגעים של קרבה ומשבר. בקיצור, תנו צ'אנס לקולנוע של המגוצ'י – סרטיו אולי נראים כפצצות שעמום ארוכות ופטפטניות אך הם רחוקים מכך – יש בהם מידה של אחווה ומסתורין וסקרנות שמושכים בעדינות את הלב ומציעים חוויה רגשית וקולנועית נדירה למדי. אל תחמיצו.