הסרט שהוציא מקלינט איסטווד את התווית של "ההוא מהמערבונים" והפך אותו לבמאי "איכותי" - לפחות עבור כל אותם מבקרים שהתייחסו בעבר רק לסיפורים ולנושאים של סרטיו וגילו כאן את המצלמה הרגישה ואת יכולת בימוי השחקנים שלו. ב"בירד" הוא עוקב אחר סקסופוניסט הג'ז צ'ארלי פארקר שמת מסמים ושברון לב בגיל 34. עיקר כוחו של הסרט הוא בהצמדות לפרטים האותנטיים, בעובדה שאין כאן גלישה לפרשנות פסיכולוגיסטית וולגרית או לשמאלץ הוליוודי, ובעיקר יש כאן מוסיקה - מקורותיה האפלים והתפתחותה על רקע שקיעת הבי-בופ וצמיחת הרוקנרול. פסקול הסרט מורכב מן הסקסופון המקורי של פארקר, מעורבל בביצועי כלים אחרים בני ימינו.