שורה של דרמות אנושיות המתרחשות במהלך יום אחד בלוס אנג'לס ומחברות בין תשע דמויות הן הציר העלילתי עליו נבנה סרטו השלישי של פול תומאס אנדרסון. אנדרסון ניגש לחומריו בתנופה ובטחון-עצמי כה רב עד כי כמעט ואפשר להאשים אותו ביוהרה, בנפיחות, בעודף רצינות. אך הוא מחפה על כך, כמו גם על העובדה כי למעשה מדובר בסיפורים פשוטים, קלישאתיים משהו, המהווים בסיס לאינספור דרמות קולנועיות - באמצעות סגנון אנרגטי: תנועות מצלמה סוחפות, עריכה דינמית הבונה בהדרגה מתח רגשי, ובעיקר שימוש מדהים בפסקול הקושר את כל העלילות יחדיו ליצירה דחוסה, המצליחה להסתנן אל הלב בעוצמה מפתיעה. "מגנוליה" שיצא רגע לפני סוף המיליניום, הצליח לתפוס משהו מאווירת הימים ההם, שילוב של חרדה ותקווה, ובעיקר הציע מסר מפוייס בדבר ההכרח להגיע להשלמה וסליחה עם הזולת. בשני העשורים שחלפו מאז, הוא נותר סוג של המנון מוזר על ההכרח והבהלה שבקירבה אנושית. דומה שאין מתאים ממנו לימים האלו.