לורו

עם נפילת ממשלתו השלישית, על רקע גירושיו מאישתו, כשהוא שקוע עד צוואר בשחיתות, מוכיח שוב ראש ממשלת איטליה את הכריזמה וכושר ההשרדות שלו, ומצליח לא רק לשקם את כוחו הפוליטי אלא גם לבלות לחוף האגם בחברתן של עשרות צעירות לבושות יותר או פחות. ב”לורו” מנסה סורנטינו, גדול קולנועני איטליה בימינו, ללכוד את המהות של ברלסקוני ודרכו את את מהותה של האיטלקיות. הוא מציע חוויה קולנועית תוססת, סטאירית ואמביוולנטית שבמרכזה – הרבה בזכות הופעתו של טוני סרווילו הגדול – גיבור המעורר בחילה והערצה גם יחד.