שם

שנטל אקרמן כלל לא רצתה לעשות סרט על ישראל, כפי שהציע לה המפיק שלה. אבל אז היא הוזמנה ללמד באוניברסיטת תל־אביב ולקחה עמה מצלמה. היה זה באמצע שנת 2005, ימי ההודנה, אך הסרט הזה לא נועד להרהר בפוליטיקה האזורית. אקרמן, כהרגלה, אינה בוחרת בדרך הקלה: את המצלמה היא כולאת בדירתה, שם היא מצלמת מחלונה את חלונות השכנים ומקריאה קטעים מיומן שהיא כותבת – יומן ובו הערות על יהדות, על קולנוע, על משפחתה. מסה קולנועית בעלת מימד אוטוביוגרפי ואיכויות אסטטיות יוצאות דופן.