העור בו אני חי

אחרי שאשתו נכוותה ובחרה למות ולא להמשיך לחיות בגופה המעוות, מחליט בעלה לנצל את כישרונו כמנתח פלסטי ולהמציא עור מלאכותי שיהיה עמיד בחום. בביתו המבודד הוא כולא שני אסירים שישמשו שפני נסיון להמצאתו. בהדרגה, הולך הניסוי ומקבל מימדים חריגים... חמוש ביכולתו לברוא מעמדים קולנועיים עילאיים, המשלבים יופי אתסטי וברק עלילתי, ובאיפוק רגשי לא אופייני, יצר אלמודובר דרמה עזה, שנעה בין אימה לפיוט. “זו יצירה מרשימה, אינטליגנטית, מרהיבה לעתים קרובות, שהצפייה בה אינה מניחה לצופים להתרווח אפילו לרגע ולהתעלם ממה שקורה על המסך” (אורי קליין, “הארץ”).